על רקע דברים אלה, לא יכול להיות חולק כי התובע שלט ברזי נושא השכר. כמו כן בולטת העובדה כי התובע לא הכחיש, כי במרוצת השנים לא בא בדרישה לנתבעת כי היא חייבת לשלם לו בגין עבודה בשעות נוספות שעבד בעבר (ראו למשל חקירתו הנגדית בעמ' 10, שו' 4-10, עמ' 12, שו' 16+17). לא מן הנמנע כי המעסיקה הייתה מסכימה לתשלום באופן רטרואקטיבי אם היה מצביע על צורך בעבודתו. ודוק: אף לאחר שנוכח לדעת שלעיתים נשאר הוא בעבודה מעבר לשעות התקן (גב' טצנר העידה – והדבר לא נסתר – כי העובדים קיבלו את דו"ח השעות שלהם מדי חודש לצורך אישורו, עמ' 19, שו' 14)) – אין חולק כי התובע לא פנה לממונה עליו כדי להסדיר את העניין בהתאם לכללים עבור החודשים העוקבים. הדבר לא נבע כאמור מאי-ידיעת הכללים. לא ניתן אלא להסיק כי בזמן אמת אף התובע לא סבר כי עבודה בשעות נוספות נחוצה ורצויה.
31. יצוין, כי לצורך ביסוס טענתו בדבר שתיקת הנתבעת כהסכמה לשעות הנוספות, היה על התובע להוכיח לכל הפחות מודעות הנתבעת בזמן אמת לביצוע השעות הנוספות (ראו למשל פסק הדין בעניין ארפי). עם זאת, הוכח בפניי, בין השאר באמצעות עדותה המקיפה והאמינה של גב' טנצר, כי לא הייתה לממונים על התובע אפשרות מעשית לפקח על שעות עבודתו. המנהל לא ראה את דו"ח השעות של עובדיו למעט במקרים של תיקונים ידניים ולא ידע מתי העובדים נכנסים ויוצאים (עמ' 19 שו' 1-3, 12-15). כפי שהעידה גב' טנצר, מחלקת כוח אדם שהייתה אחראית על 1,500 עובדים לא יכלה למנוע מעובדים להישאר בעבודה מעבר לשעות התקן שלהם ועל כן נדרשה לייצר כלל לפיו גמול שעות נוספות ישולם בתנאי שהתקבל אישור הממונה (עמ' 15, שו' 18-19).
באמרת אגב יוער, כי במעמד הדיון הגישה גב' טנצר אסופת תכתובות דוא"ל בה מתועדים אישורים לעובדים רבים לביצוע שעות נוספות (נ/8), לעיתים על פני חודשים רבים. מכאן אנו למדים, כי כאשר הנתבעת השתכנעה בדבר הצורך בביצוע עבודה בשעות נוספות, היא לא היססה לאשר זאת וכי הכללים בעניין זה יושמו באופן נרחב ואחיד.
32. לסיכום פרק זה שוכנעתי, כי הנתבעת הנהיגה כללים ברורים בנוגע לגמול שעות נוספות, דאגה כי העובדים יכירו אותם והקפידה על יישומם באופן נרחב ואחיד. את שיטת הנתבעת אפשר לסכם כדלקמן: לא די בשהייה במקום העבודה כדי לזכות בתגמול בגין שעות נוספות, גם אם זה מספיק לצורך השתתפות הנתבעת בעלות ארוחת הצהרים של עובדיה. המבחן אינו כמה זמן נכחת בעבודה אלא מה עשית בזמן זה והאם זה נעשה בתיאום הממונה עליך. מדובר בכלל סביר ומידתי בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקו (ראו עניין ויזנר) והנתבעת הוכיחה בפניי כי הוא היה ידוע לתובע ואף יושם בעניינו הן כשקיבל גמול בגין שעות נוספות והן כאשר לא קיבל. כן, לנוכח התנהגותו במרוצת השנים אני קובעת, כי הכלל גם היה מקובל עליו.
בכל אלה הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה אשר לטענת התובע הוטל עליה לנוכח הוראת סעיף 26ב (ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 ועל כן, אני דוחה את הטענה כי הנתבעת הסכימה בשתיקה לביצוע עבודה בשעות נוספות ובכלל זה, דוחה את התביעה בדבר גמול שעות נוספות.