עוד נטען כי המדינה התעלמה מפניותיהם של הנתבעים לשיקום האתר ולא נתנה מספיק זמן לקיים את הסכם הפשרה.
טענה נוספת בפי אבו היא שהכספים שחילטה התובעת שימשו למטרות שונות אך לא לשיקום האתר. בהקשר זה שב וטוען אבו כי מרגע שסולקו הנתבעים מהאתר, האתר הוזנח כליל, גנבי מתכות חפרו בו וגנבו ברזל והאתר הפך למטמנה פיראטית לכל דורש.
דיון והכרעה
32. על יסוד החומר שהובא לפני, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה נגד אבו, הן מחמת שיהוי, והן מכיוון שלא הונח בסיס עובדתי לחבות אישית של אבו.
דחיית התביעה מתחייבת לטעמי גם בשל כך שהמדינה לא הוכיחה את היקף הנזק שגרמו מעשיו הנטענים של אבו. הנזק הוא אחד מרכיבי התביעה והנטל להוכיח את הנזק שנובע ממעשיו וממחדליו של אבו, רובץ על התביעה. בעניין זה נותרה עמימות רבה, שאינה מאפשרת קבלת התביעה.
אפרט על כל אחד מהנימוקים.
שיהוי
33. בפתח ההליכים ביקש אבו לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות ומחמת שיהוי. כאמור, בהחלטה מיום 19.7.2012 קבע כב' השופט ש' פרידלנדר כי בנסיבות הענין לא קמה התיישנות, וביחס לטענת השיהוי, נקבע כי ביסוס הטענה מחייב בירור ראייתי, ועל כן אין מקום לסילוק על הסף.
בסיכומים אבו לא חזר על טענת ההתיישנות, אך עמד על טענת השיהוי, כפי שיפורט להלן.
34. לטענת אבו, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, כעשרים יום לפני שחלפו שבע שנים מהוצאת החברה מהאתר בסוף אוקטובר 2004, כאשר מאז ועד עצם היום הזה, לא נקפה המדינה אצבע ולא פעלה לשיקום האתר.
התביעה נועדה, לטענתו, לכסות על מחדל מתמשך של המדינה והיא מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.
לכך משיבה המדינה בטענה כי אבו לא הוכיח כי התנהגות המדינה מעידה על ויתור או מחילה על זכות התביעה ולא הוכיח כי שינה מצבו לרעה וכי התנהגות המדינה נגועה בחוסר תום לב. המדינה, כך נטען, מעולם לא ויתרה על זכותה לפרוע מהנתבעים את הוצאות שיקום האתר, לא במפורש ולא במתפרש. בסיכומי התשובה נטען כי בשנת 2009 ביקש אבו למלא אחר חובתו ולשקם את האתר, הגם שהיה זה אגב הזדמנות עסקית. אי ביצוע שיקום ע"י המדינה אינו מעיד, כך נטען, על חוסר תום לב או התנהגות לא ראויה במישור היחסים שבין המדינה לאבו.
35. מתוך המסכת הראייתית שנפרשה לפניי, מצאתי כי מקרה זה נופל לגדר המקרים החריגים, בהם יש לדחות תביעה אזרחית מחמת שיהוי.
דוקטרינת השיהוי במשפט האזרחי נקלטה במשפט הישראלי מדיני היושר האנגליים, וכיום היא מוצאת עיגון גם בעקרון תום הלב, שהוא "עקרון על" במשפט האזרחי, ולמעשה במשפט הישראלי כולו (ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003) (להלן – "פרשת תלמוד תורה").