דוקטרינת השיהוי במשפט האזרחי מקנה לבית המשפט שיקול דעת לדחות תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, כשתומכים בכך שיקולי מדיניות חשובים.
שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נמצא מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע, ופגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.
לצורך בחינת טענות שיהוי, על בית המשפט לשקול את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין, את מערכת היחסים ומאזן הנזקים ביניהם, את אופיה של הזכות הנתבעת והיבטים כלליים של האינטרס הציבורי (פרשת תלמוד תורה, עמ' 447, 448).
פסיקתו של בית המשפט העליון התמקדה בשני היבטים: האחד - יצירת מצג מצידו של התובע באשר לזניחת התביעה; השני – שינוי מצבו לרעה של הנתבע עקב השיהוי. שיקול נוסף שמוזכר בפסיקה הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד המשתהה בהגשת התביעה.
הדוקטרינה מבוססת על הרעיון כי הימנעות מנקיטת צעדים או פעולות שהתבקשו מתוך מצב הדברים, עשויה להתפרש כהודאה שבשתיקה על קבלת הדין, המונעת לטעון כעבור זמן את ההיפך מזה (ראו ע"א 84/64 בית חנניה נ' פרידמן, פ"ד יח'(3) 20 (1964)).
נפסק, כי לנוכח ההשלכות הדרסטיות של עקרון זה על שיקולים של ודאות והגנה על זכויות, יש מקום לשימוש זהיר בה והיא תתקבל במקרים חריגים בלבד כשהנטל על הטוען לשיהוי הוא כבד. בצד זאת נקבע, כי יש גם להימנע מלקוט זהירות יתר, על מנת להבטיח הגנה נאותה על הגינות והסתמכות (ע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (ניתן ביום 14.7.2016).
36. יישום עקרונות אלה על נסיבות המקרה דנן, מוביל לטעמי למסקנה כי מקרה זה נמנה על המקרים החריגים בהם מתקיים שיהוי, בגינו יש לדחות את תביעת המדינה נגד אבו.
אין מחלוקת כי עבודתה של החברה באתר הטמנת הפסולת הופסקה ביום 1.11.2004. במועד זה הוציאה עיריית אשדוד צו הפסקת עיסוק להפסקת העבודה באתר לאלתר. במקביל, שלחה רמ"י לחברה מכתב בו נדרשה החברה להפסיק לאלתר כל עבודה בשטח, לסלק ידה מהשטח ולהשיב את החזקה לרמ"י. במכתב גם נמסר על ביטול חתימתה של רמ"י על תכניות לשיקום שהגישה החברה, ועל כוונה לחלט את הערבות הבנקאית שמסרה להבטחת התחייבויותיה על פי הסכם ההרשאה.
אין מחלוקת כי משלב זה ואילך, החברה לא המשיכה לפעול באתר, לא בהטמנת פסולת ולא בעבודות שיקום.
בפגישה ביום 23.11.2004 בין החברה לבין רמ"י, נדונה בקשתה של החברה לביצוע שיקום באתר ורמ"י נתנה הסכמה בכפוף לשורה של תנאים. אין מחלוקת כי בסופו של יום לא נערכה עסקת הרשאה לשיקום האתר. ביום 5.4.2005 חולטה הערבות הבנקאית שהפקידה החברה במסגרת חוזה ההרשאה על סך 50,250 ₪. לטענת המדינה, בשטח האתר נותר ציוד של החברה עד אוקטובר 2005 ואז הסתלקה החברה סופית מהאתר.