55. על יסוד התשתית הראייתית שהובאה לפני במהלך ניהול המשפט, אין כל הצדקה ל"הרמת מסך" בין אבו לבין החברה. כידוע, לחברה אישיות משפטית נפרדת מאישיותם של בעלי מניותיה, וקיים "מסך" בינה לבין בעלי מניותיה. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת הוא הבסיס לדיני החברות. "הרמת מסך" מהווה חריג לכלל זה. "המונח 'הרמת מסך' הוא ביטוי ציורי המבטא התעלמות מההפרדה בין החברה לבין בעלי מניותיה" (עדו לחובסקי, דיני חברות: חברה יחידה ואשכול חברות (התשע"ד-2014) 65).
בהתאם לדין, בהתקיים תנאים מסוימים, בית המשפט רשאי "להרים את המסך" ולייחס לבעלי המניות בחברה זכויות וחובות של החברה (סעיף 6 לחוק החברות).
סעיף 6 קובע:
"6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה..."
56. הסעד של "הרמת מסך" הוא סעד קיצוני ומרחיק לכת, כיוון שמשמעותו היא ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון (ניתן ביום 22.1.2015). בהתאם להלכה הפסוקה, יש לעשות שימוש בסעד של "הרמת מסך" שימוש זהיר ביותר, ולא כדבר שבשגרה. הדבר קיבל משנה תוקף לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות, בו צומצמו במידה ניכרת המקרים בהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ונקבע מפורשות כי הדבר שמור למקרים חריגים. במסגרת התיקון, גם בוטלה האפשרות להטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה, מקום בו התקיימה עילה ל"הרמת מסך" בין החברה לבין בעלי מניותיה (ר' פרשת מרכז העיר אשדוד, פסקה 56 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר וכן ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, (ניתן ביום 1.8.2020).
57. במקרה שלפני, לא ניתן לקבל את הטענה בדבר הרמת מסך, הן בשל ההיבט הדיוני והן בשל ההיבט הראייתי.
בכתב התביעה לא צוינו ולא פורטו העובדות שמצדיקות לשיטת המדינה "הרמת מסך", וכאמור אין מדובר בעניין זה מה בכך. בשלב הבאת הראיות לא הונחה תשתית המצדיקה "הרמת מסך".
תנאי בסיסי ל"הרמת מסך" הוא כי פלוני עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הוא יעמוד באופן אישי מול בעל דינה של החברה (פרשת נשאשיבי, סעיף 80 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר; ר' גם יוסף גרוס, חוק החברות (מהדורה חמישית תשע"ז- 2016) 244). המדינה לא הראתה החברה הייתה כסות בלבד לפעילות של אבו כאדם פרטי. היא לא הראתה כי אבו עשה שימוש באישיות הנפרדת של החברה באופן שיש בו להונות או לקפח אדם או שהשימוש באישיות הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונת כל דין.
מדובר בחברה שהוקמה בשנת 1999 והפעילה אתר הטמנת פסולת. אבו רכש את מניות החברה בראשית שנת 2003 מבעליה הקודמים. אבו לא הקים את החברה, וודאי שלא ניתן לקבוע כי החברה באה לעולם רק כדי לאפשר לאבו להתעשר שלא כדין. בעת הרכישה הייתה החברה חברה פעילה, שהפעילה את אתר הטמנת הפסולת באשדוד, מכוח חוזי הרשאה שחתמה עם רמ"י. רכישת החברה ע"י אבו מצטיירת כעסקה מסחרית רגילה ומקובלת. החברה המשיכה בפעילותה העסקית לאחר שנרכשה על ידי אבו ושותפיו. עצם העובדה שאבו היה "הרוח החיה" והגורם העיקרי שבא בדברים עם הרשויות, אינה עילה ל"הרמת מסך". מטבע הדברים, חברה פועלת באמצעות האורגנים שלה, וזה כשלעצמו אינו פוגע בתכלית הקמת החברה.