קבלת עמדת המדינה, משמעה כי כל מקום בו התקיימה פעילות עסקית באמצעות חברה והייתה הפרה של חוק התכנון והבנייה או של חוק רישוי עסקים, ניתן להרים את מסך ההתאגדות. גישה כזאת מובילה לפגיעה קשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
לטעמי, אין דמיון בין המקרה שלפני לבין ת"א 299/96 מדינת ישראל נ' עודד גולד, אליו הפנתה המדינה בסיכומים. במקרה דנן, לא מדובר בהשלמת נפקותו של פסק הדין הפלילי בחיוב אזרחי נגרר. מעבר לכך שהמעשים בהם הורשע אבו לא מקימים אחריות לנזק של 27 מיליון ₪, מסך ההתאגדות כאן לא שימש מסתור לפעילות עבריינית. הדבר לא נטען בתביעה ובוודאי לא הוכח בראיות. הטמנת פסולת באתר מוסדר, עם חוזי הרשאה ורשיונות עסק, אינה פעילות עבריינית. חריגות מהשטח בחוזי ההרשאה וסטייה מהתנאים של משרד הגנת הסביבה, כל אלה עדיין לא הופכים את הפעילות בכללותה לפעילות עבריינית, שמסך ההתאגדות נועד לשמש לה מסתור.
המסלול החוזי
60. המסלול השני להטלת אחריות אישית על אבו, לו טוענת המדינה בסיכומים, הוא המסלול החוזי, הנחלק להתחייבות אישית ומסלול תום הלב.
לגבי התחייבות אישית, נטען בסיכומים כי אבו הוא המוציא והמביא הבלעדי בחברה, הוא הבעלים היחיד, הוא בעל השליטה, הוא מנהלה וזה שפוקד את אתרה יום יום. אל אבו אישית נשלחו הדוחות השוטפים והמכתבים, ואיתו אישית נוהלו הישיבות והשימועים השונים, בהם התחייב לחדול מהפרות, להגיש תכנית שיקום ולשקם. נגדו אישית גם ניתן גזר דין על אופן ניהול האתר.
כמו כן וכפועל יוצא מכל האמור, טוענת המדינה כי אבו התחייב אישית כמה פעמים לחדול מההפרות השונות ולשקם את האתר על חריגותיו.
ההתחייבויות נובעות, כך נטען, מהסכמים שונים בשימועים שנערכו, מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה, מהבטחות בעל פה של אבו לנציגים השונים והמצג שהציג לכל הנוגעים בדבר.
בנוסף נטען כי התנהלות אבו בקשר לחברת י.גלדור, מוכיחה שאבו עצמו הבין כי חובת השיקום היא בגדר אחריותו וחובתו האישית, להבדיל מהחברה.
61. לגבי מסלול תום הלב, טוענת המדינה כי מדובר במקרה חריג של מרמה, או לכל הפחות הטעיה, ובוודאי חוסר תום לב אישי סובייקטיבי. אבו, כך נטען, הפר במו ידיו את חוזי ההרשאה, את הסכם הפשרה ואת התחייבויותיו השונות. הוא נשפט והורשע ונגזר דינו. הוא אחראי לכך שהוטמנה באתר פסולת אסורה, שהפסולת לא נדחסה והודקה ולא כוסתה כנדרש. באתר שתחת פיקוחו וניהולו, הוטמנה פסולת בשטח כולל של יותר מפי 10 מהמורשה והמותר, וכל זאת שעה שאבו נמצא בשטח, מודע להפרות ולחריגות ומבטיח שהכל ישוקם.
נטען כי המצגים של אבו כי ההפרות יופסקו ויחל השיקום, התבררו כמקסם שווא. מעשיו במסגרת החברה נעשו תוך ידיעה כי הם פסולים אך הוא המשיך לעשותם, תוך ניסיון להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. אבו פעל, כך נטען, בניגוד לחוזי ההרשאה ורישיון העסק, על מנת להמשיך להתעשר ולהפיק רווחים שלא כדין ממקרקעי ציבור, תוך סיכון שלומו ובריאותו של הציבור וגרימת נזקים סביבתיים קשים. התנהגות זו עולה כדי מרמה, או לכל הפחות הטעיה, וחוסר תום לב אישי סובייקטיבי.