62. אין בידי לקבל את התביעה על פי אף אחד משני המסלולים.
ככלל, מעת שנכרת חוזה בין צד שלישי לבין חברה, נקודת המוצא היא כי בעלת דינו של הצד השלישי בכל הנוגע להפרת החוזה היא החברה, ואין הצדקה להטלת חיוב אישי על האורגן שפעל בשם החברה, אך בשל העובדה שהחברה הפרה את החוזה, וזאת למעט מקרים נדירים דוגמת תרמית (ר' בע"מ 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 698 – 699). הפרת חוזה על ידי חברה אינה מובילה להטלת אחריות וחבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה (פרשת נשאשיבי, סעיף 43 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). "ההתקשרות החוזית היא עם החברה ולפיכך, במצב דברים שכזה, הכלל הוא שאין האורגנים ונושאי המשרה חבים בגין הפרות החוזה של החברה. קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה" (שם, שם).
על משמעות הטענה לאחריות חוזית, עמדה כב' השופטת ד' ברק-ארז בפרשת מרכז העיר אשדוד, בדברים הבאים:
"תובע אשר התקשר תחילה בחוזה עם חברה בע"מ ואשר טוען כי בשלב מסוים התחייב כלפיו בעל מניותיה של אותה חברה, במפורש או במשתמע, לקיים באופן אישי את התחייבויות החברה על פי החוזה, טוען למעשה כי נוצר בשלב מסוים קשר חוזי ישיר בינו לבין בעל המניות של החברה. נטל ההוכחה לקיומו של קשר חוזי ישיר שכזה מוטל, מטבע הדברים, על התובע. למותר לציין כי ברקע עומד עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, שהינו עיקרון יסוד בדיני החברות, ולכן על מנת להוכיח שבשלב מסוים נוצר קשר חוזי ישיר בין התובע לבין בעל המניות של החברה – בנוסף לקשר החוזי בינו לבין החברה או במקומו – לא די רק להצביע על כך שמדובר בבעל מניותיה של אותה חברה, ואף לא על כך שמדובר בבעל מניות שמשמש גם כמנהל החברה או כזה המעורב באופן פעיל ויומיומי בניהול עסקי החברה, אלא יש להציג ראיות המעידות על התחייבויות אישית של בעל המניות כלפי התובע. ודוק, על התחייבויות אישית שכזו חל כמובן עיקרון חופש הצורה הקבוע בסעיף 23 לחוק החוזים, ולכן היא יכולה להיעשות בעל-פה או בכל צורה אחרת, ואינה חייבת להיעשות דווקא בכתב, אך כך או כך נטל ההוכחה לקיומה של התחייבויות אישית כזו מוטל על התובע" (שם, פסקה 54).
63. במקרה שלפניי, המדינה התקשרה בשלושה חוזי הרשאה עם החברה. יוזכר כי שניים מהחוזים נחתמו לפני שאבו רכש מניות בחברה ולפני ששימש כמנהלה. במסגרת החוזים נכללה התחייבות של החברה לשקם את השטח בתום הפעילות (סעיף 21 לחוזים). רמ"י קיבלה ערבות בנקאית מהחברה. היא לא דרשה התחייבויות או ביטחונות כלשהן מבעלי המניות של החברה. המדינה היא נושה חוזי מובהק שבחר להתקשר עם חברה בע"מ. יצוין, כי לא מדובר בהתקשרות המאופיינת במימד אישי בולט, משום צד של ההתקשרות.
גם הסכם הפשרה הוא הסכם עם החברה ולא עם אבו. ההסכם נחתם במסגרת בקשה שהגישה החברה (ולא אבו) לביטול הצו המינהלי שהוצא נגדה (ב"ש 1826/04, ר' נספח 8 לתצהיר עדות ראשית של שלמה כהן מרמ"י). הצדדים להסכם הם הצדדים להליך המשפטי (החברה מצד אחד ועיריית אשדוד מצד שני) ואין בו כדי לחייב אישית את אבו.