66. במקרה שלפניי לא שוכנעתי כי יש מקום להטיל חיוב אישי על אבו במסלול תום הלב. לא מצאתי בסיס לקבוע כי אבו פעל בחוסר תום לב סובייקטיבי בהתנהגותו ובהתנהלותו.
בכתב התביעה ובתצהירים לא הועלתה טענה של חוסר תום לב, של מרמה או הטעייה. גם למקרא הסיכומים, לא ברור איזו הטעייה מייחסת המדינה לאבו. לא ברור במה ניסה אבו, על פי הנטען, להטעות את המדינה ואילו מצגים כוזבים הציג לה. אופן הפעילות של אתר ההטמנה היה גלוי וידוע. האתר לא פעל בהיחבא. גם הליקויים בפעילות ההטמנה, ככל שהיו, היו גלויים וידועים. אבו לא התכחש להם. הוא לא פעל להסתיר מידע מהרשויות. אם היו לו מחלוקות עם הרשויות לגבי רום ההטמנה או בנושאים אחרים, הדבר אינו בבחינת חוסר תום לב סובייקטיבי. גם הבטחה כי החברה תתקן ליקויים או תשקם את האתר אינה בגדר חוסר תום לב סובייקטיבי. בפרט כאשר לא הוכח כי אבו לא התכוון לפעול לכך שהחברה תממש את מחויבויותיה. יש לזכור כי החברה סולקה מהאתר ימים ספורים לאחר הסכם הפשרה וספק אם עמד לרשותה פרק זמן סביר לקיים את הסכם הפשרה.
מהחומר שלפניי, לא מצאתי כי אבו התכחש לחובתה של החברה לשקם את האתר. הוא הגיש בשם החברה תכנית שיקום, עליה חתמה רמ"י. הוא ניסה לאשרה אצל הגורמים המוסמכים אך הדבר לא עלה בידו. גם אם מדובר בתכנית שלא עמדה בדרישות המשרד להגנת הסביבה, אין בידי לקבוע כי אבו לא נקט כל השתדלות על מנת שהחברה תקיים את התחייבויותיה.
אחריות אישית במסלול הנזיקי
67. בסיכומים העלתה המדינה טענה חלופית, לאחריות אישית של אבו ב"מסלול הנזיקי". נטען כי אבו נושא באחריות בגין עוולה של הסגת גבול במקרקעין, בכך שהטמין פסולת בחריגה גסה מחוזי ההרשאה. המדינה טוענת כי הנושה הנזיקי אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. המדינה טוענת כי אבו חב באחריות גם בעוולה של מטרד לציבור, שכן במעשיו ובמחדליו גרם לשריפות ולבעירות באתר. לבסוף נטען כי מעשיו של אבו נופלים לגדרה של עוולת הרשלנות. נטען כי מכוח היותו של אבו מנהל החברה, הוא חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המדינה. אחריותו האישית נובעת בראש וראשונה ממעשיו וממחדליו הבוטים, בכל הנוגע לטיפול מינימלי שהיה צריך להיעשות באתר למען שיקומו, אשר ניתן להפרידם ממעשיה ומחדליה של החברה, ולהטיל עליו אחריות אינדיבידואלית.
68. גם לעניין מסלול זה, לא הרימה המדינה את הנטל להוכיח כי מתקיימים היסודות להטלת חבות אישית. אין ספק כי העובדה שאדם הוא אורגן או נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה או מחדל שעשה כאורגן או כנושא משרה בחברה, במקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256). החברה אינה צריכה לשמש "עיר מקלט" למעוולים ועבריינים, ועל כל אדם לשאת באחריות למעשיו.