21. בכתב ההגנה קבל אבו על התנהלות המדינה, אשר מצד אחד ביטלה את חתימתה על הבקשה להיתר השיקום שנתנה לחברה, ומנעה מהחברה לשקם את האתר, ומצד שני - למרות שידעה שיש לשקם את האתר - משך השנים שחלפו לא פעלה לשיקומו והותירה את האתר בשיממונו, פרוץ לכל פורע חוק.
נטען כי מיום סילוק החברה מהאתר הוזנח האתר, גנבי מתכות התחילו לחפור בו וגנבו ברזל בנייה, האתר הפך אתר הטמנה פיראטי לכל דורש והמדינה לא נקפה אצבע, וכך נמשך המצב עד יום. חרף חילוט הערבות של החברה, המדינה לא ביצעה פעולות שיקום בשנת 2004 או בסמוך לכך, ולא בשום שלב אחר. נטען כי כתב התביעה הוגש על מנת לכסות על מחדלי המדינה וחוסר המעש מצידה משך שבע שנים ויותר. נטען כי הבעירות הנטענות, ככל שקיימות, גם מקורן בהזנחה פושעת של המדינה את האתר והתעלמות מהתראות שהועלו בפניה.
לטענת אבו, אילו הייתה המדינה מאפשרת לחברה לבצע את השיקום בשנת 2004, על פי תכנית השיקום שהגישה, התביעה לא הייתה באה לעולם.
ביחס לפיצוי שדורשת המדינה, טען אבו כי מדובר בתחשיב סתמי, שאינו נתמך במסמך כלשהו. העלויות בו אינן מבוססות על מחירים ריאליים והוא מתייחס לשטח של 150 דונם, שעה שהחברה פעלה בשטח של 20 דונם בלבד.
כתב התשובה
22. המדינה הגישה כתב תשובה, בו התייחסה לכמה עניינים שהועלו בתכב ההגנה. לעניין ייחוס העוולות למנהליה הקודמים של החברה, משיבה המדינה כי עיקר העוולות והתדרדרות במצב האתר התרחשו בתקופת ניהולו של אבו את החברה, קרי מתחילת שנת 2003 ועד סוף שנת 2004.
נטען כי אבו ידע, עת רכש את החברה, כי החל מתאריך 5.11.2002 החברה לא ביצעה כל פעילות הטמנת פסולת באתר וכי עיסוקה היחיד באותה עת היה של הסדרת התחשבנויות עבר וביצוע פעולות לצורך הוצאת כל ההיתרים והרישיונות הדרושים לפתיחת האתר.
נטען גם כי בניגוד למצג של אבו כאילו המעשים בכתב האישום אינם נוגעים לו ומיוחסים אך למנהלים הקודמים, כתב האישום הוגש גם כנגדו וזאת בגין הטמנה שלא אושרה לו בתא ג' בשנת 2004 והוא אף הורשע באופן אישי.
לעניין תכנית השיקום שהגיש אבו בשנת 2004, נטען כי זו מעולם לא אושרה על ידי כל הגורמים המוסמכים בעניין זה. נטען כי לא מדובר כלל בתכנית שיקום אלא במסמך הנחזה להיות כזה. כל שבוטל הוא חתימת רמ"י כבעל הקרקע. המדינה מוסיפה כי לאחר שבוטלה חתימת רמ"י ניתנה הזדמנות נוספת להגיש תכנית חדשה אשר תתאים לדרישות, אך זו לא הוגשה.