"בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפני בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון, אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים".
ומן הכלל אל הפרט.
15. במבט ראשון, דומה היה כי יש ממש בטענת המשיבים להרחבת חזית. עיון בכתב התביעה מגלה כי אין בו כל התייחסות לעילות התביעה הכספיות בגינן חייב בית המשפט את הר שגיא להשיב כספים לחברה. עילות תביעה אלה באו לאוויר העולם לראשונה בתצהיר העדות הראשית של עו"ד רפאל קיוויתי מיום 5.9.2016 שהוגש מטעם המערערת. המשיבים אף העלו את הטענה בדבר הרחבת חזית אסורה לאורך ההליך במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמם, במהלך הדיונים בתיק ובסיכומיהם. אף על פי כן, בדין נדחתה טענה זו. זאת שעה ששתי בקשות שהגישו המשיבים במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי מלמדות כי המשיבים הסכימו מכללא, לכל הפחות, להרחבת החזית.
16. הסכמה זו נלמדת תחילה (מתוך עיון בנט המשפט וללא קשר לבקשת המערערת לצרף אסמכתא) מבקשה שהגישו המשיבים ביום 12.9.2016 לבית המשפט בה ביקשו "מחיקת התביעה על הסף, עקב אי תשלום אגרה". במסגרת אותה בקשה, ביקשו כי בית המשפט יורה על מחיקת התביעה מהטעם שלא שולמה אגרה "בגין הסעד הכספי הנתבע, בסך כולל של 15,418,530 ש"ח", או לחלופין כי יורה על תשלום "אגרה בהתאם לגובה הסעד הכספי הנתבע". במסגרת בקשה זו לא טענו המשיבים כלל כי דינן של התביעות הכספיות להידחות על הסף בשל הרחבת חזית אסורה. יתרה מכך, ביום 27.10.2016 ניתנה החלטה מנומקת של בית המשפט, אשר קיבל את הבקשה באופן חלקי והורה על תשלום אגרה על פי הסכום שנתבע בתצהיר העדות הראשית, 15,418,530 ש"ח. ואכן, עיון בתיק בית המשפט במערכת "נט המשפט" מגלה כי ליטה ושוורץ שילמו אגרה בסך של 192,731.63 ש"ח בגין סעד כספי זה שנתבע.
17. בנסיבות אלה, אף אם לא הייתי רואה בבקשת המחיקה של המשיבים משום הסכמה מכללא להרחבת החזית ולהוספת עילות התביעה הכספיות, היה דינה של הטענה להידחות גם מטעמי השתק ומניעות (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005) (להלן: עניין בית ששון)). אין להלום את ניסיונם של המשיבים לטעון בזמנים שונים טענות שונות וסותרות, בהתאם למה שסברו כי יקדם את עניינם באותה עת. כפי שהיטיב לתאר השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, ניתן לדמות את המשיבים "ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי-המשפט" (עניין בית ששון, עמ' 636).