הציפייה לראות ניסיונות ממשיים מצד המשיבה להשפיע על עמדת משרד התיירות, מתגברת בשים לב לנוסח המעודן בו התנסחה הוועדה: "על פניו לאור השינויים המוצעים בתכנית מדובר בתכנית חדשה"; הוועדה ממליצה"; וכדומה. כמו כן, ומבלי להפחית כמובן ממעמדו של משרד התיירות כגורם מקצועי, סמכות ההכרעה נתונה לוועדה המחוזית. אילו המשיבה היתה כה משוכנעת באפשרות להקים אמ"מ, היא היתה יכולה להציג בפני הוועדה המחוזית את ההחלטה משנת 2010 ולתת ביטוי לעמדתה כי החלטה זו מהווה אישור מספק לצורך ייעוד המקרקעין לאמ"מ. בפועל, המשיבה מיהרה "לקבל עליה את הדין" ולזנוח את חיוב ההשתדלות עוד לפני שהתקבלה החלטה רשמית של משרד התיירות (ראו מוצג כד).
29. אם נניח כי עמדת משרד התיירות לא היתה ניתנת לשינוי, בשלב זה עמדה בפני המערערים הברירה: להוציא את מגרש 602 מהתכנית, וכך לשנות את תכנית השינוי שאישורה נקבע כתנאי מתלה, או לחלופין לוותר על השימוש בשטח לצורך אמ"מ. עוד לפני שאגיע לשאלה אם חיוב ההשתדלות כולל חובה לוותר על האמ"מ, אדגיש כי לשיטתי בנקודת זמן זו – המשיבה היתה חייבת לעדכן את המערערת בכך שהעסקה עלולה לעלות על שרטון. בנקודה זו, חובת תום הלב המוטלת על הצדדים לחוזה מסייעת להבנת הציפיה ממערכת היחסים החוזית. סעיף 39 לחוק החוזים, התשל"ג-1973, מחייב את הצדדים לחוזה "לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". חובה זו כוללת חובה המוטלת על "כל צד לחוזה לפעול בחריצות ובהגינות להגשמת כוונתם המשותפת של הצדדים, בהתאם לרוח העסקה ותוך שיתוף פעולה עם הצד האחר והתחשבות באינטרסים שלו" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 105 (2005) (להלן: שלו)). עקרון תום הלב יוצר גם חובת גילוי פרטים מהותיים במהלך חייו של החוזה (ע"א 3912/90 eximin נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (1993); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997)). חובה זו חלה בכל מערכת יחסים חוזית, ועל אחת כמה וכמה כאשר אחד הצדדים, שנטל על עצמו חיוב השתדלות, נחשף ל"איום" חיצוני מפתיע.
אם כן, המשיבה לא נהגה כראוי בכך שלא עדכנה את המערערת בעמדת משרד התיירות. כאמור, עילת התביעה איננה חוסר תום לב בקיום חוזה, ובשלב זה החשיבות שיש לכך היא בעיקר ראייתית. אילו המשיבה היתה נוהגת בגילוי לב, משתפת את המערערת בדילמה שהתעוררה, ומציעה לה לשתף פעולה בניסיון להיאבק ב"רוע הגזרה" – היה קל יותר לקבל את עמדת המשיבה כי היא נקלעה למבוי סתום שאילץ אותה להעדיף את טובתה-שלה על פני חיוב ההשתדלות. אך בהינתן שהמשיבה לא פעלה כך, ודיווחה למערערת על ההתפתחויות רק לאחר החלטתה הסופית של הוועדה המחוזית, אני מתקשה לקבל את הטענה כי המשיבה אכן מילאה את חיוב ההשתדלות.