שנית, העלו המערערים מספר טענות "מקדמיות". נטען כי החלטת הרשם בבקשת הביטול מקימה השתק פלוגתא בשאלת תום ליבו של המערער. לשיטתם אם רצו המשיבות להעלות טענות בעניין, היה עליהן לעשות כן בפני הרשם בגדרי הדיון בבקשת ביטול הרישום משנת 1976. עוד נטען כי התביעה התיישנה או לחלופין הוגשה בשיהוי. לשיטת המערערים, המונח "בכל עת" בסעיף 39(א1) לפקודה לא נועד לשלול את תחולת חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). המערערים הוסיפו כי השיהוי הרב בהגשת התביעה גרם להם לנזק ראייתי, בין היתר מכיוון שעדים רלוונטיים רבים נפטרו עוד בטרם החל ההליך.
שלישית, נטען כי המסקנה כי המערער פעל שלא בתום לב שגויה. לטענת המערערים, היות שנקבע כי הרשת הבינלאומית לא הייתה מוכרת בישראל אף אם ידע המערער על קיומה של הרשת, לא היה ביכולתו להשתמש במוניטין זה לשם קידום עסקיו. עוד טענו המערערים בהקשר זה כי במספר מדינות הסימן "הביטאט" רשום על שם גורם שאינו קשור לרשת הבינלאומית, וזו פועלת תחת שם חלופי.
רביעית, נטען כי המשיבות לא הוכיחו כן אכן נכנסו בנעליה של חברת HDL. לשיטת המערערים, המשיבה 1 רכשה את פעילותה של הרשת הבינלאומית בצרפת, גרמניה וספרד בלבד, ואילו הפעילות בבריטניה נמכרה לצד שלישי. לטענתם, המחאת הזכויות למשיבה 1 לא כללה את "המוניטין הגלום בסימן המסחר 'habitat'", ועל כן המשיבות כלל אינן רשאיות לטעון לזכויות בסימן המסחר בישראל. המערערים הוסיפו וטענו כי הגורם היחיד שיכול לנסות ולטעון לזכות בסימן המסחר בישראל הוא הגורם המחזיק בזכויות הרשת בבריטניה (אך כאמור גם הוא מושתק מכיוון שלא העלה טענותיו בפני הרשם במסגרת הליך הביטול בשנת 1976).
לבסוף, נטען כי בית המשפט קמא הקנה למשיבות זכות שימוש "בלעדית" בישראל בסימן "הביטאט" בשל המוניטין הבינלאומי שלה. לטענת המערערים, מכיוון שהוכח כי הסימן של הרשת הבינלאומית אינו "סימן מוכר היטב בישראל" וכי אין למשיבות מוניטין בישראל, הקניית זכות שימוש למשיבות תפגע בעקרון הטריטוריאליות ובזכויות הקניין של המערערים.
תמצית טענות המשיבות
10. המשיבות טענו כי הערעור רובו ככולו נוגע לממצאים עובדתיים שהוכחו באופן חד משמעי בבית משפט קמא ובהם אין להתערב. לטענתן, כפי שקבע בית המשפט קמא, כבר בסוף שנות ה-60 הכירו עוסקים בתחום העיצוב את הרשת הבינלאומית, ובמועד בו הגיש המערער את בקשת הביטול, כבר רכשה הרשת הבינלאומית מוניטין בינלאומי. המערער היה מודע למוניטין זה, ובחר בסימן כדי להנות ממנו, ומשכך פעל שלא בתום לב עת רשם את סימני המסחר הרשומים. כמו כן, נטען כי טענת המערערים כי אין די במודעות לרשת הבינלאומית כדי לבסס חוסר תום לב, מבוססת על פסיקה זרה וכי בדין הישראלי אין דרישה למוניטין בשוק המקומי כדי לבסס טענה לחוסר תום לב.