"בית-המשפט פסק כי עוולת גניבת עין (סעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) חלה גם כאשר לתובע אין מוניטין על המוצר בישראל והצרכן אינו נחשף למוצר דווקא בישראל, וזאת בגלל החשיפה המרובה של צרכנים ישראליים למוצרים המשווקים מחוץ לגבולות המדינה. עוד בסוגיה זו, ראה: ת"א (ת"א) 490/90 מורטון ואח' נ' פיצריות רימיני בישראל בע"מ ואח' [פורסם בנבו] [6] וכן ה"פ (ת"א) 227/91, המ' 1493/91 נאש יבוא ושווק נ' St. Ives ואח' [פורסם בנבו] [7]." (שם, בעמ' 283).
20. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין ללמוד מכך כי כל רישום בישראל של סימן בעל מוניטין בינלאומי יהיה "נגוע" בחוסר תום לב. עוד מקדמת דנא נאמר "שתום-הלב או חוסר תום-הלב של המערער ענין מובהק הוא להתרשמות השופט מעדותו של המערער שניתנה לפניו" (ע"א 494/63 נתן אדיר נ' ראש העיר, חברי המועצה ותושבי העיר חולון, פ"ד יח(2) 463, 471 (1964)). כך גם בעניין שלפנינו מצוי המפתח לבחינת תום הלב ברישום סימן מסחר באמצעות ראיות ועדויות, תוך התחקות אחר המניעים שהביאו לרישומו של סימן המסחר. [למשל, בעניין פיצה דומינו, נדון סכסוך הזכויות בין "Domino's Pizza" האמריקאית ל"פיצה דומינו" הישראלית. באותו עניין קבע הרשם, כי השמות אומצו על ידי כל אחד מהמותגים כ-20 עד 30 שנה לפני קיום ההליך בתום לב (בקשה למחיקת סימן 61408 נוסל נ' Domino's Pizza, בעמ' 32 (פורסם באתר רשות הפטנטים, 29.8.1994); ראו גם פרידמן, בעמ' 592).
21. לענייננו אנו, בית המשפט קמא קבע כי בעת הגשת בקשת הביטול כבר רכשה רשת "הביטאט" העולמית מוניטין בינלאומי, וכי המערער היה מודע למוניטין זה בעת שהגיש את בקשת הביטול בשנת 1976 ובעקבותיה את בקשתו לרישום סימני המסחר שבבעלותו (המכונים סימני המסחר הרשומים). בהקשר זה יצוין, כי סבורני, כעמדת בית המשפט קמא, כי טענות המערערים בדבר "שרשור הזכויות" ברשת הבינלאומית בין חברת HDL לבין המשיבות אינן רלוונטיות לצורך הכרעה זו, שכן לצרוך בחינת תום ליבו של המערער די בכך שבמועד הגשת הבקשה זכתה הרשת למוניטין בינלאומי. גרסתו של המערער נדחתה בין היתר משנמצא כי זו לקתה ב"זיכרון סלקטיבי" וחסרה פרטים רבים בנוגע לבחירת שם החנות שבבעלותו, אף שהובאו בגדרה פרטים ועובדות מאותה תקופה ומתקופות מוקדמות יותר. כמו כן, נקבע כי ניסיונו הלא מוצלח של המערער להרחיק עצמו מהרשת הבינלאומית, מגביר את תחושת אי האמון בגרסתו.