8. טוענת הנתבעת: החלטת העירייה משנת 2010 כי דרך הנדלן היא שהחזיקה בחניונים שגויה. אולם כפי שהובהר כבר בהחלטתי מיום 24.4.2019, בדרך הנדלן, במעורבות בן שושן, פעלה להשיג על הגדרתה כמחזיקה ב"דרך המלך" של הערר המינהלי לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), איחרה, קיבלה מבית המשפט לעניינים מנהליים הזדמנות לעשות כן, איחרה בשנית, שאז קבע בית המשפט לעניינים מינהליים ותמך בקביעה זו בית המשפט העליון, כי נסתם הגולל על ההשגה. מטעימה בן שושן: אך מטעמים טכניים לא צלחה השגתה. אולם פרט לכך שממקרא פסק הדין האחרון של בית המשפט לעניינים מינהליים קשה לראות בכך עניין טכני בלבד, ממילא גם כאשר מדובר בבעל דין שלא נקט הליך משפטי כאשר יכול היה לנוקטו, יושתק (השוו: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.3.2009); ויוער כי לעת ניהול הליכי ההשגה המינהליים, שלא צלחו לבסוף, הייתה זו החברה שנסמכה על פסק הדין האמור וטענה שבעלת דין "אינה רשאית להעלות בהליך הנדון טענה שיכולה הייתה לטעון בהליך קודם אך לא טענה" (ס' 30 לסיכום טענותיה בעתירה, נספח 9 לתצהיר).
9. רק למעלה מן הצורך, שעה שבן שושן לא העלתה כל טענה סדורה בעניין, ראוי להזכיר כי טענת "אינני מחזיק" ניתן אמנם לנסות ולהעלות לא רק בהליך המינהלי, אך זאת רק בהתאם לחריג החקיקתי שבסעיף 3(ג) לחוק הערר ("ברשות בית המשפט"), או הפסיקתי ("מקרה בעל חשיבות עקרונית ציבורית מיוחדת") (ראו: בר"ם 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (4.12.2016)): בן שושן לא עשתה כן ולא ביקשה לעשות כן, כל עוד לא בא ההליך שלפניי אל קצו. בכתב הגנתה לא ביקשה וודאי לא פרשה משנה סדורה, בתצהירה טענה אגב אורחא, ראיות לא הביאה. בכך נמנעת כל אפשרות ולו עיונית לנסות ולהשיג על צדקת החיוב. יוער: רק לעת דיון ההוכחות ולאחריו ביקשה בן שושן להוסיף ראיות, ובקשתה נדחתה (החלטתי הנ"ל מיום 24.4.2019)). יודגש כי אפילו הותר לה להציג אותן ראיות (ועל מנת שלא תפגע הגנתה ראיתי לנכון לעיין בראיות – שהיה בידה להשיגן ולהציגן לפני זמן רב) לא היה בהן להועיל לה כהוא זה לגופן, כפי שציינתי באותה החלטה. אולם עיקר הוא שגם אם הייתה מצליחה לשכנע שיש עילה לאפשר לה להציג אותן ראיות, וגם אם הייתה מצליחה להעלות תהיה שמא בראיות אלא יש מצע אפשרי לבחינת החיוב, דרכה חסומה. מקרה בעל חשיבות עקרונית ציבורית מיוחדת אין כאן (הוא החריג הפסיקתי). אותו "פתח צר" שבחריג החקיקתי אינו מתקיים, שעה ש"אין מדובר במקרה שבו גילה הנישום בדיעבד על חיוב והחמיץ את מועד ההשגה" (עניין קניון רמת אביב הנ"ל, בפסקה 15). והרי הן החברה, הן בעלת השליטה (שיש לזכור שהדרישה מכוונת עתה כלפיה, לא רק כלפי החברה), ידעו בזמן אמת על החיוב, והחברה פעלה במעורבות מלאה של בן שושן (כעולה מפסק הדין נספח 9 לתצהיר העירייה) בניסיון לשנות את רוע הגזירה, בלא הצלחה. קרי, טענות "אינני מחזיק", הנסבות על כך שהחברה כלל לא החזיקה ביום מן הימים בחניונים, דינן דחיה, אפילו הועלו כראוי.