33. לאחר שנוכחנו כי פרשנות מילולית מובילה לתוצאה לפיה פטנט יכול להיחשב כ"נכס", נידרש לפרשנות תכליתית של הסעיף, שהרי "חוק הוא יצירה תכליתית, ויש לתת לו פירוש, שיגשים את תכליתו" [בר"ע 277/82 נירוסטה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 826, 832 (1983)]. כפי ששנינו, בעניין זלצר אימץ בית המשפט העליון את הגישה שרואה בתכליתו של סעיף 34א "לתקן ולהיטיב את מהלך העסקים הרגיל של מכירה על ידי רשות על פי דין", מתוך הכרה בכך ש"בהליכים אלה, ובעיקר בהליכי הוצאה לפועל, נמכרים נכסים רבים, חלקם יקרים מאוד, בתדירות גבוהה יחסית. קיימת אפוא הצדקה לקבוע תקנת שוק גם ביחס להליכים אלה, כמו גם הליכי מכירה אחרים על ידי רשות על פי דין" [עניין זלצר, פסקה 8]. תוצאה זו הוסברה בשני טעמים עיקריים:
הראשון - מתן תמריץ לרוכשים פוטנציאליים להשתתף במכירות המתבצעות על ידי רשות, ולעודדם להציע מחיר הקרוב למחיר השוק של הנכסים.
השני - מכירה על ידי רשות היא עניין ייחודי. ראוי לתת למי שרוכש נכס מידי רשות את אותו הביטחון שיש לרוכש בתנאי תקנת השוק.
34. ההלכה הפסוקה כבר הכירה באופן עקרוני בפטנט כזכות קניינית [בג"ץ 5379/00 Bristol-Myers Squibb Company נ' שר הבריאות, פ"ד נה(4) 447 (2001); רע"א 8127/15 התאחדות התעשיינים בישראל נ' Merck Sharp & Dohme Corp. (פורסם בנבו, 15.06.2016)]. במובן זה אין הצדקה עיונית לאבחן את הדברים שנקבעו בעניין זלצר באשר לזכות קניין במקרקעין מעניינו של מכר פטנט על ידי רשות.
כך, פטנט הוא נכס ייחודי ובעל ערך רב (שאם לא כן הוא לא היה נרשם ומקנה לבעליו מעמד מונופוליסטי למשך שנות דור) ונכון הוא ליתן תמריץ לרוכשים פוטנציאלים להציע מחיר שקרוב למחיר השוק של אותו פטנט, בכדי לאפשר חלוקת דיבידנד הולם לנושים. בהינתן כי מכירת הפטנט נעשית על ידי בית המשפט, אף ראוי להקנות הגנה ובטחון של ממש לרוכש פוטנציאלי בהליך שכזה, באמצעות קבלת זכות ממורקת לידיו.
35. מסקנה זו מתיישבת עם כלל פרשני נוסף שנועד לסייע בגיבוש תכלית החקיקה והוא – בחינת היחידה החקיקתית שבמחלוקת על רקע דבר החקיקה השלם בו היא מופיעה, וכן עם הכלל לפיו חובתו של הפרשן לקרוא את הדבר החקיקה בשלמותו [ברק, פרשנות, בעמ' 308-306]. כך, בניגוד להוראת סעיף 34 לחוק המכר, בעניין "מכירה על ידי רשות" לא קיימת דרישה בסעיף 34א להיותו של הממכר "נכס נד". דרישה הניידות של הנכס, בה מקופלת גם דרישת המוחשיות, יכולה להיות מוצדקת בעניין תקנת שוק רגילה, שם אלמנט ההחזקה הוא משמעותי (כנכס שעובר לסוחר). אולם, היא לא נדרשת כלל עת עסקינן במכר על ידי רשות, שם תכלית ההגנה היא שונה. בהקשר זה מקובלת עליי לחלוטין עמדתו של פרופ' איל זמיר כי "סעיף 34א עשוי לחול על כל נכס שחוק המכר חל עליו (ישירות או באורח אנאלוגי). בניגוד להוראת סעיף 34, יחול הסעיף גם על מכר מקרקעין, זכויות אובליגטוריות, קנין רוחני ועוד" [זמיר, חוק המכר, בעמ' 732; כן ראו: שפירא, טיהור נכסים, בעמ' 573].