22. בהקשר זה הדגישו התובעים שהתביעה דנן עוסקת בשאלות של הפרת פטנט ובעלות בפטנט אשר נגזל מהם במרמה ותוך הפרת התחייבות. אף שפטנט 370 נרכש במסגרת הליך חדלות פירעון, מעצם היותו פטנט – נכס קנין רוחני ייחודי ולא מיטלטלין או מקרקעין, "המגרש" להסדרת המחלוקת מצוי בדיני הפטנטים. מכאן שהדין החל בענייננו הוא חוק הפטנטים. כך, חוק הפטנטים הוא חוק ספציפי אשר דיני חדלות פירעון נסוגים מפניו. הוראות חוק הפטנטים אשר קובעות כללים לבחינת שאלת תוקף הפטנט לכל אורך חייו, משקפות ומעגנות עיקרון בסיסי בדיני הפטנטים, לפיו זהותו של הממציא היא מהותית לעצם קיומה של האמצאה ומתן הפטנט עבורה. רק הממציא האמתי של אמצאה, שתרם לחברה, זכאי שיינתן לו פטנט עבור אמצאתו, והפטנט יונק את קיומו מזהותו של הממציא. כך, פטנט שנרשם על ידי מי שאינו הממציא, אינו תקף ודינו ביטול. הזכות להעלות את טענת הבטלות מחמת זו שמבקש הפטנט אינו הממציא או מי שבא מכוחו, אינה מתיישנת וניתן להעלותה בכל עת ועל ידי כל אדם. מכאן, שאין תוקף לעקרונות של וודאות וסופיות הדיון מכוח דיני חדלות פירעון והם אינם רלבנטיים כאשר מדובר בפטנט רשום.
23. זאת ועוד, סעיף 37 לחוק הפטנטים קובע כי פטנט הוא נכס על תנאי. מכאן שפנקס הפטנטים מהווה רק ראיה לכאורה לנכונות הזכויות הרשומות בו. בפסיקה נקבע כי הבעלות האמתית בפטנט מבטאת את האינטרס הציבורי ליתן תמריץ למי שבאמת המציא את האמצאה ותרם לחברה ולא למי שלא תרם מאומה ובכל זאת נרשם שלא כדין בפנקס הפטנטים כבעל הפטנט. לכן לכל אדם נתונה הזכות במשך כל חיי הפטנט לטעון כי הוא הממציא והבעלים האמתי של הפטנט ולבקש להעביר את הפטנט לבעלותו. התובעים, השוו את רכישת הפטנט לרכישת "חתול בשק", קרי רכישה בסיכון. לפיכך, העובדה שגוף רכש פטנט במסגרת הליכי פירוק ממי שנחזה להיות בעליו האמתיים אך הוא אינו כזה, אינה משנה את אופיו של הנכס כנכס על תנאי. רכישה שכזו לא יכולה להקנות לרוכש חסינות מפני הוראות חוק הפטנטים, המתירים כאמור לערער על נכונות הרישום והבעלות בכל עת. העובדה שהפטנט נמכר על ידי רשות של המדינה במסגרת הליך חדלות פירעון אינה יכולה להיות ערובה לכשירות האמצאה לרישום או לנכונות הבעלות הרשומה בפנקס הפטנטים ולהכשיר רישום פגום בניגוד להוראות החוק.
24. מנגד, לטענת הנתבעים, הדין החל במקרה דנן הוא דיני חדלות פירעון. לכך שלוש סיבות עיקריות: