לנתבעת 3, היורשת, לא היה מפתח לנכס ואולם דודו דהן העיד כי לא היה כל דיבור על כך שאם לא יצליחו לקבל את מפתחות הנכס הוא ייפרץ. קרי, אין ראייה לכך שהנתבע או מי מטעמו מודעים לכך, עובר לחתימת ההסכם, כי קיים קושי בכניסה לנכס. להיפך. מעדות בנו השני של הנתבע 3, אוהד דהן עולה כי ביקש לאחר חתימת ההסכם את המפתחות מעורכת הדין של הנתבעת ולדבריו היא מסרה שאין ללקוחה שלה מפתח ואם ייתקל בבעיה שיזמין בעל מקצוע.
הצטברות הנתונים של קיומו של עסק פעיל במקום ורכישת הנכס בלא להיכנס לתוכו על אף שלכאורה אין מודעות לכך שלא ניתן לקבל מפתח, מעוררת תהיות.
38. לתהיות אלו מצטרפת עדותה של המתווכת לוסיה דוויק ולפיה ידע בנו של הנתבע 3, דודו דהן כי מישהוא מחזיק בנכס ואולם סבר כי מדובר בפולש ואמר כי ידאג לפנותו. אמנם דודו דהן הכחיש כי ידע שמישהוא נמצא בנכס ואולם המתווכת חזרה על כך בעדותה מספר פעמים בנחרצות וגם השיבה "נכון" לשאלה האם "במהלך המשא-ומתן בינך לבין יפה על כל העיסקה, נושא קיומו של הפולש כן עלה?" (עמ' 36, ש' 25-24). המתווכת לא ביקשה "להפליל" את הנתבעת 1 ולשאלה האם התרשמה מקיומה של קנוניה בין דודו לנתבעת 1 השיבה כי לנתבעת 1 לא היה שום קשר למה שקורה, לא היתה לה שום מודעות איזה נכס שייך לבעלה וכל העניין נפל עליה כרעם ביום בהיר. עם זאת, גם בחקירתה החוזרת כשנשאלה אם הנתבעת 1 ידעה שהיא מוכרת נכס עם פולש השיבה שהיא לא יודעת אם ידעה שהיה פולש. "היה שם דיבור, היא ידעה, היא כל-כך לא רצתה להיות שם. אמרו לנו שיש פולש, אף אחד מאיתנו לא ראה שיש שם פולש. זה המידע שקיבלנו במהלך המשא ומתן" (עמ' 39, 8-7).
לעדותה בעניין זה יש תמיכה מסויימת בעדותה של הנתבעת 1. כשנשאלה הנתבעת 1 האם עלה אי פעם על ידי המתווכת או אפילו במעמד החתימה שהקונה קונה את הנכס עם מי שיש בתוכו השיבה "לא זכור לי" ובהמשך לשאלה "אז יש סכוי שלא?" השיבה "לא אמרתי שכן ולא אמרתי שלא" (עמ' 44, ש' 24-22). אמנם בהמשך כשנאמר לה שהמתווכת אישרה שבמשא ומתן עלה הנושא של מישהוא בנכס היא אמרה "זה לא הועלה לא באוזניי ולא בפניי" (עמ' 44, ש' 38). עם זאת, קודם לכן לא שללה זאת.
הנושא של קיומן של פלישות למבנה בו מצוי הנכס נשוא התביעה אושר גם בעדותו של התובע.
39. לנוכח מכלול האמור סבורה אני כי מסתברת המסקנה כי בעת שרכש הנתבע 3 את הנכס היה בנו, דודו דהן, עליו סמך הנתבע 3 באופן מוחלט, מודע לקיומו של מחזיק בנכס, אם כי כפי הנראה סבר שמדובר בפולש. מסקנה זו נסמכת הן על ההתנהלות של הנתבע 3 ובנו בכל הנוגע לאי הכניסה לנכס, על השילוט מעל הנכס, ועל עדויותיהן של המתווכת ושל הנתבעת 1.
מאחר והנתבע 3 היה מודע באמצעות מי מטעמו לקיומו של מחזיק בנכס, היה עליו לבדוק עניין זה, ומשלא בדק, נגועה התנהגותו בחוסר תום לב אובייקטיבי.
40. תהייה נוספת קשורה לשאלת זיהוי הנכס. אין מחלוקת כי מתעודת עובד צבור של העיריה עולה כי אישור היעדר החובות שנתקבל ושעל בסיסו הועבר הרישום על שם הנתבע 3, מתייחס לשני נכסים אחרים של הנתבעת 1 באותו מבנה ולא לנכס נשוא התביעה. עו"ד קצב שייצגה את הנתבעת 1 בעסקת המכר העידה כי הגיעה לעיריה עם הסכם המכר וזו תעודת אישור היעדר החובות שקיבלה. כפי הנראה מדובר בתקלה שמקורה בכך שלמנוח ולנתבעת 1 היו מספר נכסים באותו בניין.
הן עורכת הדין קצב שטיפלה בעיסקה מטעם הנתבעת והן עו"ד דהן שטיפל בעיסקה מטעם הנתבע 3, כך על פי עדותו, לא היו במקום הנכס. שניהם בדקו לדבריהם את תשריט הבית המשותף, ואת נסח הטאבו. מעדותו של עו"ד דהן עולה כי הצליב בין התשריט לבין נסח הטאבו ולמעשה אך ווידא שמדובר בשני מחסנים צמודים. לדבריו עו"ד קצב היא שמסרה לו את מספרי החלקות. עו"ד קצב העידה כי נאמר לה שרוצים למכור את החנויות שמספריהן 105, 106.
הגירסאות בשאלה מי העלה לראשונה את מספרי החנויות האמורות (שאכן תואמות את מספרי החלקות בטאבו) חלוקות. המתווכת העידה כי דודו דהן הוא שיזם את הפנייה אליה, אמר לה כי מדובר בנכסים נוספים של משפחת אלה ואת מספרי הנכסים בהם מדובר. דודו דהן העיד כי לא יזם את הפנייה אליה, כי היא מי שפירסמה את המחסנים (לאחר פרסום קודם של מחסנים אחרים), וכי היא נתנה לו רשימה עם תשריט.