35. באשר לתביעה השלישית, כמו קודמותיה גם בעניין זה סבורים הרר ואשתו כי יש לדחות את טענותיה של דיאליט. באשר להפרת המדגם במכונות החדשות, טוענים הרר ואשתו כי יישום המבחנים לבחינת הפרת מדגם, ובפרט העובדה שהדמיון בין המוצרים ייבחן על רקע אפיון ציבור הלקוחות והמוצר, מוליך למסקנה כי יש לדחות את טענת דיאליט בעניין זה. יתר על כן, קיימים הבדלים צורניים בולטים בין המכונות, אשר בולטים לעין אף ללא עיון מדוקדק במדגם. באשר לטענת עוולת גניבת העין במכונות החדשות, נטען כי ההבדל החזותי בין המכונות מעלה כי לא קיים כל חשש להטעיית הציבור, קל וחומר כשמדובר בציבור צרכנים בקיא וקפדן. לבסוף, טוענים הרר ואשתו כי אין ממש אף בערעור על היקף ההוצאות שנפסקו לטובתם.
3. דיון והכרעה
36. לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים ובמוצגים שהוגשו מטעמם, ולאחר שמיעת טיעונים מפי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את מלוא ערעורה של דיאליט.
37. 3.1. ת"א 4951-08-07 עוולת גרם הפרת חוזה מעוגנת בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוסחה להלן:
"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".
38. בעוד שדיני החוזים מגינים על הזכות החוזית מפני פגיעה בה על ידי הצדדים לחוזה, דיני הנזיקין, באמצעות עוולת גרם הפרת חוזה, מגינים על הזכות החוזית מפני מי שאינו צד לחוזה. הגנה זו משקפת את רצון המחוקק להגביר את מהימנותה של הזכות החוזית ואת יעילותה (נילי כהן גרם הפרת חוזה, 3 (דיני הנזיקין – העוולות השונות, ג' טדסקי עורך, 1986) (להלן: נילי כהן)). ללא קיומו של חוזה תקף בין הטוען להפרה לבין אדם שלישי, לא תקום העוולה. נוסף על כך, תנאי בלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא הפרה על ידי צד לחוזה, קרי – מעשה או מחדל בניגוד לו (ע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' סער, פ"ד מה(4) 405 (1991)).
39. הדרישה השלישית לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה (מעבר לקיומו של חוזה תקף והפרתו) היא גרימה. היינו יש להוכיח קשר סיבתי בין פעולתו של גורם שלישי לבין ההפרה (נילי כהן, עמ' 103). בית משפט זה הרחיב וקבע כי אין הכרח שהגורם השלישי יפתה או ישדל את המפר לביצוע ההפרה, על מנת שפעולתו תיחשב גורמת להפרה (ע"א 123/50 א. ל. באורנפרויד נ' דרזנר, פ"ד ה(1) 1559 (1951)). הדרישה הרביעית היא ידיעתו של הצד השלישי, הן לקיומו של חוזה מחייב כדין, והן לכך שכתוצאה מפעולתו עשויה להיגרם הפרה של החוזה (נילי כהן, עמ' 146).