אציע אפוא לחבריי לדחות את ערעורה של דיאליט על כל רכיביו.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה ח' מלצר:
1. עיינתי בחוות דעתו המקיפה של חברי, השופט ד' מינץ, ובחומר הרב המצוי בתיק שלפנינו. בעקבות זאת אני מצטרף לחברי ברוב מסקנותיו ונימוקיו, ואולם, אינני יכול להיות שותף להצעתו שלא נקבל את טענת המערערת (להלן: דיאליט) על-פיה המשיב 1 (להלן: הרר) גרם להפרת הסכם ההפצה שנכרת בין דיאליט לבין Sahajanand Laser Technology (להלן: סהג'ננד). להלן אפרט את טעמי לעמדתי זו.
2. השתלשלות העובדות נסקרה בצורה יסודית בחוות דעתו של חברי, ומשכך אחזור ואציין, בקיצור, רק את העובדות הרלבנטיות הצריכות לעניין המחלוקת בינינו.
3. בתאריך 15.10.1997 נכרת הסכם להפצת מכונות לליטוש יהלומים (להלן: הסכם ההפצה) בין דיאליט לבין סהג'ננד. במסגרת הסכם ההפצה, התחייבה סהג'ננד, בין היתר, להימנע מסחר או מכל פעילות אשר יתחרו בדיאליט או במוצריה, בתקופה שבה החוזה בתוקף ובשלוש השנים שלאחר מכן (ראו: סעיפים 23 ו-26 להסכם ההפצה (סעיף 23 האמור יכונה להלן: תניית אי-התחרות)).
דיאליט טוענת בהקשר זה כי החל משנת 1999 התקיימו עסקאות בין הרר לסהג'ננד למכירת מכונות ליטוש אוטומטיות וחלקי חילוף למכונות אלה, המהוות הפרה של תניית אי-התחרות. לגישת דיאליט, הרר הוא שגרם להפרה זו, תוך שהוא מודע להתחייבויותיה של סהג'ננד במסגרת הסכם ההפצה. בכך, לשיטתה של דיאליט, הרר ביצע עוולה של גרם הפרת חוזה כלפיה, לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).
4. הרר סומך מנגד את ידיו על קביעות בית המשפט המחוזי הנכבד בנושא. הוא מודה בהקשר זה, בין היתר, כי העיסקה הראשונה שלטענתו הוכח כי התקיימה בינו לבין סהג'ננד, אכן התקיימה בחודש מאי 2000, ואולם, לגישתו, הואיל ועיסקה זו בוצעה רק לאחר שהיחסים בין הצדדים התערערו – אין לומר כי הרר הוא שגרם לסהג'ננד להפר את הסכם ההפצה.
5. על רקע כל האמור לעיל – אציג עתה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית.
6. עוולת "גרם הפרת חוזה שלא כדין" מעוגנת בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, אשר מורה כך:
"(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.
(ב) לענין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה."
עסקינן בהגנה שמעניק הדין לחיוב חוזי כלפי צדדים שלישיים, היינו צדדים חיצוניים לחוזה. אומנם חוזה הוא פרי הסכמה של צדדיו ולפיכך, ככלל, מחייב רק אותם. אולם, למעשה, גם חיוב שנהוג לסווגו כאישי – של נושה כלפי החייב החוזי – זוכה להגנה מסוימת כלפי כולי עלמא (ראו: דניאל פרידמן "תורת החיובים הכללית וההיבטים הרכושיים של החיוב" דיני חיובים – חלק כללי 3, 6, 10 (דניאל פרידמן עורך, 1994)). הזכות החוזית זוכה איפוא למעשה להגנה כפולה: מצד אחד דיני החוזים מגנים על הזכות של צד לחוזה מפני הפרתה ע"י צד אחר לחוזה, ומצד שני דיני הנזיקין מגנים על הזכות מפני פגיעה של צדדים שלישיים, שאינם צד לחוזה (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 84 (2018)).