11. זאת ועוד, לגישתי בנסיבות העניין הוכח במידה מספקת אף יסוד הגרימה. משמעו של יסוד זה הוא קיומו של קשר סיבתי בין פעולתו של הרר לבין הפרת תניית אי-התחרות על-ידי סהג'ננד. כפי שציין חברי, השופט ד' מינץ, יסוד זה פורש בהרחבה, כך ש"אין הכרח שהגורם השלישי יפתה או ישדל את המפר לביצוע ההפרה, על מנת שפעולתו תיחשב לגורמת להפרה" (ראו: פיסקה 39 לחוות דעתו). יתרה מזו, נקבע כי יסוד זה מתקיים גם כאשר היה שיתוף פעולה בין המפר לצד שלישי, ואף כאשר היוזמה לביצוע הפעולה המפרה היא של המפר (ראו: נילי כהן, בעמ' 125; השוו לתיבה: "inducing or otherwise causing" בסעיף 766 ל-RESTATEMENT (SECOND) OF TORTS (1979), המופיעה בהקשר ל-Intentional Interference with Performance of Contract by Third Person). לא זו אף זו, הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שאדם א' שמתקשר בחוזה עם אדם ב' ביודעו כי עצם ביצועיו של ב' לפי חוזה זה יפרו את התחייבויותיו החוזיות הקודמות של ב' כלפי אדם ג' – ייחשב כמי שגרם לב' להפר את חוזהו עם ג'. ובלשונו של השופט (כתוארו אז) ש' אגרנט:
"...בשעה שאדם נאות להיכנס להתקשרות עם איש שני, תוך ידיעה כי אין בכוחו של זה לקיים את אשר קיבל על עצמו בלי שיפר מניה וביה את ההסכם שעשה לפני כן עם איש שלישי, הרי שהראשון גורם בזאת להפרת ההסכם הקודם והוא ממשיך לגרום לכך כאשר האדם השני ממלא את המוטל עליו לפי ההסכם המאוחר. לשון אחרת: מתן ההתחייבות להעניק תמורה לאדם אחר עבור הבטחתו של זה לבצע פעולה אשר פירושה הפרת הסכם קודם נחשב כמעשה המהווה – שוב – 'גורם' להשגת תוצאה זו" (ראו: ע"א 123/50 א.ל. באורנפרוינד נ' דרזנר, פ"ד ה 1559, 1573 (1951)).
מכאן שכאשר הרר מכר את המכונות וחלקי החילוף בין השנים 2001-2000 לסהג'ננד, כשהוא מודע לכך שעצם ביצוע העיסקאות הללו נוגד התחייבות חוזית קודמת של סהג'ננד לדיאליט – הרי הוא גרם לסהג'ננד להפרת החוזה שלה עם דיאליט, במשמעות המינוחים המופיעים בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, כפי שפורשו בפסיקה ובספרות המשפטית.
12. אמת, לא ניתן לכחד שהיחסים בין דיאליט לבין סהג'ננד אכן התערערו קודם להפרת תניית אי-התחרות. כך לדוגמא, כפי שציין חברי, השופט ד' מינץ, הוכח כי סהג'ננד הפרה תניות נוספות בהסכם ההפצה (ראו: פסקאות 58 ו-60 לחוות דעתו). אולם סבורני כי בנסיבות העניין הוכח, במידה הנדרשת, כי הרר הוא שגרם להפרת תניית אי-התחרות. הרר ידע כי לסהג'ננד התחייבות חוזית קודמת לדיאליט. למרות ידיעתו זאת, הרר בחר לפעול כפי שפעל. הרר לא יכול להיבנות מהטענה שהיחסים לחוזה היו מעורערים קודם לכן, כפי שמפר לא יכול להיבנות מהטענה שלפיה ממילא היחסים בין הצדדים לחוזה התערערו קודם להפרתו. תכליתה של עוולת גרם הפרת חוזה היא להגן על זכויות חוזיות מהתערבות זרה. אין היא מבקשת להגן רק על צדדים לחוזה שיחסיהם תקינים, ובלבד שהתחייבויותיהם החוזיות בתוקף. זכויות חוזיות עשויות להיות בתוקף גם כאשר היחסים בין הצדדים לחוזה השתבשו. זכויות אלה מקבלות הגנה מהדין ככל זכות חוזית. לפיכך, בנסיבות מקרה זה יש להגיע לגישתי למסקנה כי הרר גרם להפרת תניית אי-התחרות, וזאת, גם אם לא הוכח בהכרח שהרר גרם בעצמו להידרדרות היחסים בין הצדדים, או להפרות אחרות של הסכם ההפצה שהיו קודם לכן. אינני סבור כי מכתבה של סהג'ננד להרר, שבגדרו נכתב כי האחרון לא היה (ולא יהיה) מי שגרם לסהג'ננד להפרת ההסכם בינה לבין דיאליט, משנה ממסקנה זו. חובותיו של הרר לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין הן חובות מן הדין, ומי שרשאי לוותר עליהן היא רק דיאליט, ולא סהג'ננד.