116. שלישית, התובע כלל בשעות עבודתו את השעות בדרכים, לרבות זמני טיסה (ע' 9 ש' 1-6) שאינן נופלות להגדרת "שעות עבודה" לפי סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה. ראה: עניין אדוונטק. בדומה, התובע הכליל בתביעתו גם את זמני הנסיעות מהמלון בו שהה בחו"ל לאתר בו עבד או לפגישה עם לקוח ובחזרה (ע' 9 ש' 15-29), אשר לדידו ארכו בין חצי שעה לשעתיים מהמלון בממוצע, שכן במדינה כמו מקסיקו יש פקקים (ע' 12 ש' 19-23). אנו מתקשים להאמין לתובע לגבי עצם זמני הנסיעה, שכן בתצהירו מיקד את תביעתו על בסיס ממד מרחק ולא על בסיס ממד הזמן, שכן "יום העבודה שלי במקסיקו היה בין 12 ל-16 שעות ביום, משום שרוב האתרים בהם עבדתי היו רחוקים מאוד ממקום השהיה שלי" (סע' 80 לתצהירו).
117. ואולם וזה העיקר, ברירת המחדל, אלא אם סוכם אחרת, כי עובד לא יהא זכאי לשכר עבודה עבור שעות נסיעה מביתו למקום העבודה העיקרי שלו, ואפילו מקום העבודה העיקרי מרוחק ממקום עבודתו. ראה: ע"ע (ארצי) 18424-02-12 ניו ליין קוסמטיקס בע"מ נ' שרון מור עלימה (מיום 29.11.2015); עע (ארצי) 14290-06-16 מטב עמותה לשירותי טיפול ורווחה ע"ר נ' עמותת ידיד מרכזי זכויות בקהילה (מיום 1.5.2018). זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה; מכאן, שכל עוד ההתייצבות נעשית בטווחים סבירים אשר עמדו בציפיות הלגיטימיות של הצדדים בעת כריתת החוזה ו/או בעת ביצועו, הרי שאין התובע יכול לתבוע 'תוספת' תמורה בגין זמן הנסיעה. לא התרשמנו כי טווחי העבודה עמדו בניגוד לציפיות הצדדים.
118. רביעית, גרסתו של התובע לגבי עצם העסקתו בשעות נוספות בחו"ל לא היתה עקבית ובלתי מהימנה. כך לדוגמא, התובע טען בתצהירו כי יום עבודה בחו"ל כלל לפחות 12 שעות עבודה (ס' 79 לתצהירו) ולמעשה בכ- 16 שעות עבודה ליום (ס' 81 לתצהירו); ואולם בחקירתו הנגדית טען, כי עבודתו בחו"ל ארכה בין 10-12 שעות (ע' 9 ש' 26-27). יוער, כי מר נקלנבאום טען בחקירתו הנגדית, כי סביר להניח שעבד שמונה שעות בחו"ל ולא 16 שעות (ע' 17 ש' 15-19).
119. חמישית, כידוע, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין– בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות, כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דוחות נוכחות. ראה: עע (ארצי) 44715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (מיום 29.3.2017)(להלן- עניין ריעני).