נוכח כללים אלה אבחן עתה את עניננו.
8. סעיף 3(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:
"בית המשפט לענייני משפחה יהיה מוסמך לדון בתובענה לאכיפה של פסק חוץ בענייני משפחה, או להכרה בו" (ההדגשה שלי – ח"מ).
"ענייני משפחה", לענין החוק האמור, כוללים: "תובענה לאבהות או לאמהות" וכן תובענה לפי חוק ההסכמים לנשיאת עוברים. מכאן שבאין "קליטה ישירה" של פסק החוץ לצורך המרשם (כמו שמוסדר בחוק המרשם לגבי אימוץ כאמור) – יש לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. שם ניתן לבקש או הכרה, או "צו להורות שיפוטית". ההכרה תידון בנסיבות שלפנינו על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, שכן לא חל על פסק דין כזה הסכם עם ארצות הברית, באין הסכם כאמור בנמצא. ההכרה תינתן, איפוא, אם בית המשפט לענייני משפחה ישתכנע כי מן הדין (כולל: כללי המשפט המקובל) והצדק יש לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון לצורך כך (לרבות, למשל, התאמה למשפט המקומי, דהיינו הבטחת השקיפות ביחס לסוג ההורות, או הסדרת רישום הפרטים במרשם כלשהו).
כאן ראוי לחזור ולהדגיש כי במשפט האנגלי – אין אפשרות להכיר כיום ב"הורות שיפוטית" שלא נותנת פתרון נאות להסדר גילוי סוג ההורות, בבוא הזמן לכך, לילד, כמובהר בפיסקה 4 שלעיל. מכל מקום, בדין המשווה, לרבות המשפט האירופאי – עד כה פסקי דין זרים המצהירים על הורות כתוצאה מתהליך של פונדקאות מחייבים פרוצדורה של הכרה במדינה שבה מתבקשת ההסתמכות עליהם (ויש מדינות, כמו צרפת ויפן, שדוחות הכרה כזו מכל וכל).
ראו: A. (Teun) V.M. Struycken, Surrogacy: a New Way to Become a Mother? a New PIL Issue, in CONVERGENCE AND DIVERGENCE IN PRIVATE INTERNATIONAL LAW, LIBER AMICORUM KURT SIEHR (Katharina Boele-Woelki, Talia Einhorn, Daniel Girsberger & Symeon Symeonides ed., 2010). וכן: Daniel Girsberger, Foreign Surrogate Motherhood: mater semper certa erat, 60 AM. J. COMP. L. 475 (2012) יודגש עוד כי במהדורה החדשה של DICEY, MORRIS & COLLINS, THE CONFLICT OF LAWS p.1216, fn. 119 (2012) מצוין כי ועידת האג, העוסקת בגיבוש כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, דנה עתה בעיצוב הוראות מיוחדות לענייננו.
9. לנוכח האמור לעיל – נשאלת, איפוא, השאלה מה נפקא מינה בין הליך של "הכרה" לבין הליך של "צו הורות פסיקתי". התשובה – ובכך לא אטע מסמרות ולא ארחיב – נעוצה בהתמשכות ההליך (הליך של "הכרה" אמור להיות קצר יותר, שכן אין הוא דורש תסקיר של עובד סוציאלי) ובתוצאותיו (הליך של "הכרה" כשמו כן הוא – ומכאן שתוקפו כשל פסק הדין הזר, אף שניתן לכלול במסגרת ההכרה גם תנאים להתאמת פסק-הדין הזר לדיני המדינה המכירה; מאידך גיסא, "צו הורות פסיקתי" יש לו נפקויות של סטטוס הורות מקומי על כל משמעויותיו ובכך נחסכת גם המחלוקת שנתגלעה בין חברתי, השופטת א' חיות לבין חברי, השופט י' דנציגר בהקשר לנפקויות בע"מ 4751/12 אלמוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (29.8.13) (להלן – עניין אלמוני)).