אין להחיל את הלכת בלוך והלכת בר יהודה רטרואקטיבית
40. פסק הדין הראשון, שניתן ב-7.12.11, הפך חלוט מזמן. לא הוגש עליו ערעור. נקבע בו, על רקע הלכת קנית שהייתה ההלכה הרווחת באותה עת, כי במועד הקובע, הנתבעות (המערערות שם) לא היו במעמד של חוכר או בעלים, אלא במעמד של בר-רשות בלבד. לפיכך נקבע שאין הן חייבות בהיטל השבחה בגין המקרקעין.
טענת התובעות כי אין מדובר בפסק דין חלוט, מאחר שסוגיית חישוב גובה ההיטל הוחזרה לשמאי המכריע, נסתרת מעצם הגשת הערעור המנהלי שצורף לתיק דנן. מדובר בערעור על סוגיית חישוב אחרת, שהוחזרה, אף היא, לשמאי המכריע, והתובעות הגישו את ערעורן מבלי להמתין לשומה המשלימה מאת השמאי המכריע. אילו ביקשו לחלוק על ההכרעה העקרונית בפסק הדין הראשון, מן הסתם היו נוהגות באותה דרך שבה נהגו בערעור המנהלי. מעבר לכך, בפסק הדין הראשון נקבע במפורש שהעניין מוחזר לשמאי המכריע לצורך קביעת היטל ההשבחה בגין המגרשים הנוספים, בלבד.
מאחר שעסקינן בפסק דין חלוט, לא ניתן להפוך כעת את קביעותיו בהתאם לפסיקה בעניין בלוך או בר יהודה, אף לפי הגישות הליברליות ביותר ביחס לתחולה רטרוספקטיבית של פסקי דין המחדשים הלכה. התובעות לא הציגו אף מקרה שבו הלכת בר יהודה שימשה לפתיחה מחדש של פסק דין חלוט.
יש לדחות את טענות התובעות שלפיהן אין מעשה בית דין. כל הטענות העובדתיות והמשפטיות הנטענות כיום נבחנו בפסק הדין הראשון. אין כל הבדל ברכיבי הפלוגתה שהוכרעה בפסק הדין הראשון לבין זו העולה בתביעה כאן. השוני היחיד הוא קיומה של הלכת בר יהודה התומכת בטיעון המשפטי של התובעות, וכאמור - שינוי הלכה אינו יכול להשפיע על פסק דין חלוט.
--- סוף עמוד 16 ---
היטלי השבחה אינם נכנסים בגדר החריג שנוצר בפסיקה לגבי מיסוי שוטף, בעניינים פיסקליים. היטל השבחה אינו בגדר מס, וודאי שאינו בגדר מס שוטף, המוטל שוב ושוב, אלא אֵרוע חד פעמי. רק ביחס למיסוי חוזר ונשנה נקבע סייג לתחולת מעשה בית דין.
נוסף על הטענות המשפטיות, גם הטענות העובדתיות של התובעות, שלפיהן הנתבעות נהגו במקרקעין כבעלים, ולא כבנות רשות, הופרכו. לעניין זה מפנות הנתבעות לעדויות שנשמעו בבית המשפט.
התובעות חייבות היו להשיב את הכספים שגבו בגין היטל השבחה זה מכבר
41. משנקבע, בשומה סופית, כי הנתבעות פטורות מהיטל השבחה בגין מגרשים אלה, התובעות לא היו רשאיות להשאיר בידיהן את כספי ההשבחה. בפסק הדין הראשון נקבע כי כתב ההתחייבות הוא התחייבות חוזית גרידא, שאינה מקנה לתובעות את הזכות לתבוע את החיוב ולאכפו באותו אופן שנגבה היטל השבחה מהחייבים בתשלומו. נקבע, כי אם התובעות (המשיבות שם) סבורות שעל הנתבעות (המערערות שם) לשלם את תשלום היטל ההשבחה מכוח כתב ההתחייבות, עליהן לעשות זאת בהליך המתאים ואין היא רשאית לעשות זאת בדרך בה נגבה היטל השבחה. משכך, היה על התובעות להשיב את הכסף ולהגיש תביעה אזרחית נפרדת לקיום ההתחייבות העולה, לכאורה, מכתב ההתחייבות. למרות קביעה ברורה זו, התובעות השתהו שלוש שנים עד שהגישו את התביעה הקודמת (ת"א 44300-07-14), וגם אותה הגישו רק בשל דרישות חוזרות ונשנות מצד הנתבעות להחזר הכספים.