ואולם, באותו מקרה היה מדובר בהלכה ששונתה (הלכת אטינגר, הידועה גם כהלכת "השנים האבודות" בדיני הנזיקין), שעה שהנושא שעמד על הפרק לא הוכרע עד תום, ונבחנה השאלה מה השפעת ההלכה החדשה על הסכם פשרה בעניין שיעור הפיצויים בין ניזוק למספר מזיקים, שניתן לו
--- סוף עמוד 24 ---
תוקף של פסק דין חלקי, תוך שהתביעה נמשכת לעניין היחסים בין המזיקים בינם לבין עצמם. באותו עניין עצמו קבעה כבוד השופטת נאור:
"לדעתי בנסיבות הענין שבפנינו קיים בין מי שהיו התובעים לבין מי שהיו הנתבעים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.2.2004 (אף שפסק הדין כונה 'החלטה'). ההליך בין התובעים לבין הנתבעים הסתיים, איפוא, לפני שניתנה הלכת אטינגר. די בכך כדי לקבוע שלא היה מקום לאפשר לתובעים לחזור בהם, בנסיבות אלה, מהסכמתם לפשרה (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס, פ"ד נא (1) 577; בג"צ 4157/98 "צוות" אגודת גימלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר, פ"ד נח (2) 769, 791-790; ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 817, 843). על כן, ובשל עקרון סופיות הדיון, שאלת התחולה הרטרואקטיבית של הלכה חדשה אינה מתעוררת כלל במקרה זה, בדיוק כשם שהיא אינה מתעוררת לגבי תיקים אחרים שכבר הסתיימו בפשרה או בפסק דין חלוט לפני שניתנה הלכת אטינגר" (פסקה 1. ההדגשה בקו תחתון הוספה).
לא הייתה שאלה ולא מחלוקת, אף לא בקרב השופטים שסברו שיש לתת תחולה רטרואקטיבית להלכות חדשות בנסיבות המתאימות, שאין מדובר במתן תחולה רטרואקטיבית על פסקי דין חלוטים. וכך ציין גם הנשיא ברק, שתמך באותו מקרה בהחלה רטרוספקטיבית של ההלכה החדשה, בפסק דינו:
"עד כמה שהפעלתה הרטרוספקטיבית של פרשת אטינגר פוגעת באינטרס ההסתמכות, יש להיזקק לדינים הכלליים המגינים על אינטרס זה, כדי למצוא בהם תרופה. על כן יש לאפשר לצדדים בערכאה הדיונית - אשר הגישו כתבי בית-דין לפני פרשת אטינגר - לתקן אותם בעקבות אותה פרשה. כן יש לאפשר להעלות טענות בעניין זה במסגרת הערעור, כל עוד פסק הדין לא הפך לסופי" (פסקה 26. ההדגשה בקו תחתון הוספה).
למעלה מהצורך אתייחס לטענה כי עסקינן בדיני מיסים, ועל כן לא חל הכלל בדבר מעשה בית דין: אכן, נקבע כי בבסיס דיני המסים נמצאים שיקולים מיוחדים, המחייבים שלא להחיל את הכלל של השתק פלוגתה במלוא עוזו (ר' למשל ע"א 490/13 פלומין נ' פ"ש חיפה [24.12.14], פסקה 66). אלא שהיטל השבחה במהותו איננו מס רגיל, כי אם היטל חד פעמי הכרוך ב"קשר סיבתי" לאישורה של תכנית, ובדוגמא שהובאה בסיכומי התובעות (סעיף 55 לסיכומיהן) דובר היה בהטלת מס לגבי "שנת מס אחרת" (ר' עניין לוונטהל, פסקה 7). משכך, אין הדבר רלוונטי לענייננו, ודין הטענה השוללת קיומו של מעשה בית דין בשל הכלל בדיני מיסים - להדחות גם לגופה.