29. לסיכום נקודה זו, כל חיוב כספי שמטילה הרשות על האזרח, לרבות חיוב נדחה או מותנה, חייב להיות מכוח חוק או על פיו. זאת, בין מכוח העיקרון הכללי של חוקיות המינהל ובין מכוח סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה.
....
32. בהתאם לסעיף 196א ולתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, בעלי מקרקעין או חוכרים לדורות של מקרקעין חייבים בתשלום היטל השבחה בשיעור של 50% מההשבחה שנגרמה למקרקעין בגין אישורה של תכנית. הטלת היטל ההשבחה על בעלי המקרקעין מוצאת את צידוקה בכך שיש צורך בכיסוי ההוצאות של הוועדה המקומית בפעולותיה בתכנון ובפיתוח האזור שבעלי המקרקעין נהנים מהם. מעבר לכך, טמון בהטלת 'מס' זה רעיון של צדק חלוקתי, לפיו בעלי המקרקעין שהתעשרו כתוצאה מפעולות הרשות ישתפו גם את חברי הקהילה בהתעשרותם, או למצער יישאו בהוצאות הפעולות שגרמו להתעשרותם. כשם שמוצדק הדבר שבעל מקרקעין יקבל פיצויים בגין תכנית שגרמה לפגיעה במקרקעיו כך מוצדק שבעל מקרקעין ישתף את הציבור בהתעשרות שגרמה לו התכנית, כדי שהציבור יוכל להמשיך ולשאת בפעולות אלה (אהרן נמדר תכנון ובנייה - תכניות, מוסדות והליכי תכנון 54-52 (2015); דגן, עמ' 177).
...
47. ... נוכח כל האמור לעיל, מסקנתי היא, כי משלא קיימת הוראת דין המסמיכה את הוועדה המקומית לחייב יזם בתשלום עבור פיצויים בגין תביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, הרי שאין הוועדה המקומית רשאית לעשות כן. החובה המוטלת בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה על הוועדה המקומית, קרי, החובה לפצות את הנפגעים מהתכנית, היא חובה מוחלטת שלא ניתן להתנות עליה. מתן רשות לוועדה המקומית להעביר את החיוב בתשלום הפיצויים ליזמים, כמוה כהטלת מס ללא צו מפורש של המחוקק (למסקנה דומה הגיע השופט ד"ר ע' מודריק בעניין פרטנר וזוהי אף מסקנתו של נמדר במאמרו הנזכר לעיל). גם אם הפקדת כתב שיפוי אינה עולה כדי הטלת חיוב כספי ממש, הרי שמדובר בנטילה מותנית (או מושהית) של כספו של האזרח. נטילה כזאת חייבת להיות מושתתת על בסיס חוקי מפורש (השוו: עניין דירות יוקרה, והאסמכתאות הנזכרות שם, בפסקה 44). עקרון החוקיות, הפורש עצמו על פעילותן של הרשויות הציבוריות כחופת-על, מחייב לקבוע כי הטלת חובה על יזם להפקיד כתב שיפוי כתנאי לאישורה של תכנית, עומדת בסתירה לעקרונות יסוד במשפט הציבורי ובראשם עיקרון חוקיות המינהל (השוו: עניין דירות יוקרה; נכסי רמת אביב).
--- סוף עמוד 33 ---