--- סוף עמוד 38 ---
התקציב, על הרשות להוכיח כי חיובה בהשבה יפגע בתקציבה באופן משמעותי וכי לא קיימות חלופות מעשיות וראויות לצמצום הפגיעה. לצורך כך, לשיטתו, אין די בטענות בעלמא, אלא נדרשת הוכחה 'בעובדות ובמספרים' (שם, בעמ' 588). עמדה זו קנתה לה שביתה גם בפסיקה שבאה בעקבות פסק הדין בפרשת רשות העתיקות, ובתי המשפט סירבו באופן עקבי לפטור רשויות שלטוניות מחובת השבה מקום שלא הונחה תשתית ראייתית ראויה לפגיעה בתקציבן...
...
49. ההלכה לפיה ראוי להכיר, בזהירות הנדרשת, בהגנת התקציב, שאומצה גם בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, מקובלת אף עליי. לטעמי, מדובר באיזון ראוי בין הצורך להימנע מפגיעה כלכלית חמורה ברשות, בעקבות חיובה בהשבה באופן בלתי מבוקר, לבין הצורך להבטיח כי הגנה זו לא תנוצל לרעה ותחול רק במקרים בהם הדבר אכן נדרש, וכשהחשש לפגיעה ברשות הוא ממשי וכבד. המסקנה כי על הרשות להוכיח במידה ראויה את הפגיעה הנטענת בתקציבה על מנת לזכות להגנה מתבקשת לא רק לאור האיזון בין האינטרסים והשיקולים המתחרים העומדים על הפרק במקרים מעין אלה. לתוצאה זו ניתן להגיע בדרך נוספת. כאמור, הדיון בפטורים מחובת ההשבה נערך לאחר שנקבע כי קיימת עילת השבה לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר. בשלב זה, יש לראות בתובע (המזכה) בחזקת מי שעמד בחובתו להוכיח את טענותיו. כלומר, הגנת התקציב כשמה כן היא - טענת הגנה - ועל כן, נקודת המוצא היא כי הוכחתה מוטלת על הנתבע, שמפיו היא באה... מכל מקום, מובן כי על הנתבע להראות, על בסיס תשתית ראייתית הולמת, כי ראוי לפטור אותו מחובתו להשיב כספים שגבה שלא כדין" [ההדגשות בקו תחתון - הוספו].
על הדברים חזרה כבוד הנשיאה (כתוארה אז) השופטת נאור בפסק דין מאוחר יותר, בדנ"א 6298/15 הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה נ' שלום ירושלים דיבון [29.6.17], פסקה 28, וכך נאמר על הלכת "הגנת התקציב":
"הלכה זו מאפשרת לפטור רשות ציבורית מחובת השבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט אם הוכח כי כתוצאה מכך ייגרם נזק חמור לתקציבה, אך זאת רק בתנאי שהרשות הוכיחה 'בעובדות ובמספרים' את הפגיעה התקציבית הקשה. כדברי המשנה לנשיא מ' חשין בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545, 588 (2006)):
'לא נקבל טענה סתמית של פגיעה בתקציב, ועל הרשות ירבץ הנטל להוכיח כי ייפגע התקציב; כי הפגיעה פגיעה משמעותית היא; כי אין בידיה אמצעים חלופיים מעשיים לצמצום הפגיעה בתקציב'.