89. אני סבורה, כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי גם אם הסתמכות השמאי המכריע גם על הפרוגרמה הייתה ידועה לנתבעות עוד בשלב מתן השומה המכריעה (ואוסיף כי נראה שאכן זהו המצב), אין בהעלאת הטענה במסגרת הערעור השני משום שיהוי. כאמור בעניין בעהם, צדק בית משפט קמא גם בקבעו כי "בפסיקה נקבע, כי חסימת תביעה מחמת שיהוי הינו צעד דרסטי, שיתקבל רק במקרים חריגים ביותר בהם האיחור בהגשת התביעה מביא לפגיעה בצדדים שלישיים או בשלטון החוק. חלוף הזמן - כשלעצמו - אין בו כדי להוות שיהוי, המצדיק סילוקה של תביעה על הסף" (עמוד 8 לפסק הדין השני). עוד צדק באומרו: "בעניינינו, ובשים לב למקרים הנדירים בהם טענת שיהוי תביא לסילוק תביעה על הסף, אין מקום לקבל את טענת המשיבה. לא הוכח ואף לא הובאה ראיה כלשהי, כי בגין חלוף פרק הזמן שעד להגשת הערעור דנן, נגרם נזק כלשהו למשיבה או לצדדי ג' אחרים" (עמוד 10 לפסק הדין). אוסיף, כי רק בערעור לפניי נטען לראשונה כי נגרם למערערת נזק בגין השיהוי (סעיף 22 להודעת הערעור), ובסיכומיה מעלה את הטענה בעלמא: "השומה שנערכה בגין תוכנית מס' 8 (נספח 15 לערעור השני) התבססה על השומה המכרעת כמהווה את
--- סוף עמוד 46 ---
הבסיס לקביעת המצב הקודם וכל שינוי בכך יש בו כדי לגרום נזק לועדה" (פסקה 94 לסיכומי התובעות/המערערת).
הן העלאת הטענה לראשונה כאן, הן היעדר הוכחה (או אפילו פירוט) בנושא הנזק, צריכים להוביל, כשלעצמם, לדחיית טענת השיהוי.
90. בית משפט קמא בחן אף את התנאי הנוסף, והוא שהשיהוי בהגשת התביעה מבטא את ויתורו של התובע על זכותו, וקבע שגם הוא לא התקיים. מדובר בקביעה עובדתית מנומקת:
"ביום 7.12.11 ניתן פסק הדין בהליכים הקודמים, אשר השיב את הדיון בעניין קביעת היטל ההשבחה ביחס למגרשים הנוספים לפתחו של השמאי המכריע. ביום 28.10.14 הומצאה למערערות (הנתבעות/המשיבות כאן - מ.ב.נ) השומה המשלימה - נשוא הערעור דנן (סעיף 24 להודעת הערעור). ביום 12.11.14 פנה ב"כ המערערות לשמאי המכריע וביקש לתקן את השומה המשלימה, באופן שתתחשב רק בתוכנית המאושרות (סעיף 29 להודעת הערעור). משלא נענתה בקשה זו של המערערות הוגש ביום 10.12.14 הערעור דנן. פרקי הזמן, הקצרים, שבין השומה המכריעה, פסק הדין בהליכים הקודמים, השומה המשלימה והערעור דנן מלמדים על כך שהמערערות לא שקטו על שמריהן ואין לראות בהן כמי שויתרו על טענותיהן" (עמוד 10 לפסק הדין).