--- סוף עמוד 22 ---
ניטול, לדוגמה, את עילות ההזנחה המנויות בסעיפים קטנים (4) עד (6) לסעיף 13(א) לחוק האימוץ, הדנות במצבים הבאים: הפקרת הילד, אובדן קשר עימו, או החזקתו מחוץ לבית הורהו. עילות אלה כולן תחומות בזמן. ככל שההורה פעל ביחס לילדו בדרך של הפקרה, או איבד קשר עימו, או החזיקו מחוץ לביתו, לתקופה של ששה חודשים – הרי שנתקיימה העילה. העובדה שההורה מכה על חטאו הנ"ל במועד מאוחר יותר איננה יכולה לשנות את העובדות, ולכל היותר ניתן יהיה לשקול האם יש לחרטת ההורה רלבנטיות כלשהי, בגדרי המדרגה השנייה שבשלב הכרזתו של הקטין בר-אימוץ. הסביר זאת השופט (כתארו אז) מ' חשין בעניין דנ"א 7015/94, בעמ' 114, כדלקמן:
"החסך שנגרם לילד על דרך הפגיעה בזכויותיו, די בו כדי לקיים את תנאי השלב הראשון להכרזתו בר-אימוץ. ואת הנעשה אין להשיב. הורה שנתקיימה בו עילה מעילות ההזנחה, ולאחר עבור שישה חודשים מתחרט הוא על מחדלו הנמשך, אין באותה חרטה כדי לשלול את קיומה של העילה".
באופן דומה, עילת האימוץ שבסעיף 13(א)(1), אף היא איננה מוגדרת כצופה פני עתיד. כאשר היועץ המשפטי לממשלה טוען כי אין "אפשרות סבירה" לאתר את ההורה של הקטין, כאמור בסעיף קטן (1), הרי שעל בית המשפט לקבוע – על יסוד שקלול ואיזון האינטרסים של כל אחד מהורי הקטין, הקטין עצמו והחברה, במועד בו מובא העניין בפני בית המשפט – האם יש מקום לקבוע כי עילת אימוץ זו התקיימה אם לאו (ראו: בע"מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד ס(3) 201, 225-214 (הנשיא א' ברק) (2005); בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני ([פורסם בנבו], 29.11.2009; להלן: עניין בע"מ 778/09)). החלטת בית המשפט כי נתקיימה עילת אימוץ זו – אין לקרוא אותה איפוא כשוללת קיומו של סיכוי שההורה הנעדר יימצא בעתיד, אלא מתמקדת היא בשאלה הנורמטיבית של היקף המאמצים הסבירים שהיה על מבקש ההכרזה לנקוט, עובר למועד ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ.
28. העילה שבסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, שהיא העומדת בלב הדיון בפנינו, לעומת זאת – שונה היא כבר מבחינת ניסוחה. סעיף זה איננו תחום בזמן, כפי שהבהיר חברי, השופט נ' הנדל, בפסק הדין, מושא הדיון הנוסף. אין בסעיף
--- סוף עמוד 23 ---
אירוע מכונן, מוגדר ומתוחם, שניתן לבוחנו ולקבוע כי בהתקיימו, קמה עילת אימוץ. יסודותיה של אותה עילת אימוץ הובהרו כבר על-ידי המשנה לנשיא, השופט מ' אלון, בעניין ע"א 3794/91, שקבע כך: