32. הנה כי כן כאשר הערכאה הדיונית מצאה כי נתקיימה עילת אימוץ בהתאם לסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, וכי יש להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי הורהו, הרי שעל ערכאת הערעור לבחון האם אכן נתקיימה עילת האימוץ האמורה, והאם יש מקום להכרזה האמורה. ודאי כך הוא הדבר כאשר עסקינן בעילה הצופה פני עתיד, שאז אין כל אפשרות להניח הנחה שאיננה ניתנת לסתירה כי ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ נעשתה כדין (כפי שנכון היה בית משפט זה להניח, לדוגמה, בעניין בע"מ 778/09, או בעניין בע"מ 377/05, שם תקף הורה ביולוגי, בפני הערכאה הדיונית, הכרזה קודמת על קטין כבר-אימוץ, על יסוד העילה שבסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ).
33. ככלל, מתקשה אני לראות טעם טוב שבעטיו תימנע ערכאת הערעור – שתפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את החלטתה של הערכאה הדיונית – מלבחון האם צדקה הערכאה הדיונית בקובעה, על יסוד הנתונים שהיו מונחים בפניה, כי ההורה נעדר וייעדר מסוגלות לדאוג לילדו כראוי בעתיד. בעיני אין כל הצדקה לכך שערכאת הערעור תניח כאילו קביעת הערכאה הדיונית
--- סוף עמוד 28 ---
בדבר קיום עילת האימוץ האמורה היא כביכול בבחינת תורה מסיני, שאין לערער עליה ואין להרהר אחריה, וכל שיש לבוחנו עתה הוא טובת הקטין בלבד. בית משפט זה לא נמנע מלבדוק את צדקת קביעתה של הערכאה הדיונית בעניין קיומה של עילת האימוץ האמורה גם בעניין דנ"א 7015/94, שממנו מבקש העותר להיבנות: כל שופטי ההרכב המורחב שם ראו לנכון לברר (בדרכים שונות) את קיומה של עילת האימוץ האמורה (ולדוגמה ראו אפילו את דבריה של השופטת ד' דורנר, שלא היתה אמנם נכונה לאפשר הבאתן של ראיות בדבר שינויים במצבו של ההורה, אולם הבהירה כי השאלה הראשונה שיש לבוחנה בהליך הערעור הוא: "האם הוכחה בבית המשפט המחוזי עילת אימוץ" (שם, בעמ' 68)).
גישה זו, שלפיה ערכאת הערעור איננה מסתפקת בקביעת הערכאה הדיונית, אלא בוחנת את קיומה של עילת האימוץ, מושרשרת זה מכבר בפסיקתנו (ראו לדוגמה: ע"א 325/87 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מב(1) 848 (1988); רע"א 1841/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ([פורסם בנבו], 22.5.2008; להלן: עניין רע"א 1841/08)).
34. אחרי שעברנו גם משוכה זו, יכולים אנו להתקרב עתה לשאלה שבמוקד הדיון הנוסף: נניח שערכאת הערעור מגיעה למסקנה שעמדת הערכאה הדיונית ביחס להיעדר המסוגלות של ההורה עלתה בקנה אחד, בשעתה, עם הנתונים שעמדו בפניה, אך בזמן שמיעת הערעור קיימים נתונים והערכות חדשים בעניין מסוגלות ההורה. האם ניתן להתעלם במצב דברים זה מן השאלה האם עילת האימוץ שהתמקדה במסוגלות ההורה – בעינה עומדת? במילים אחרות, הקושיה היא האם על ערכאת הערעור להניח כי ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ ניתנה כדין, ולבחון רק את ההצדקה לביטול ההכרזה האמורה, וזאת באופן כמעט בלעדי על יסוד שיקול טובת הקטין בלבד? אני משיב לקושיה זו בשלילה. עתה אנמק עמדתי.