"סיכומו של דבר, מאז חקיקת חוק האימוץ, ניכרת מגמה חזקה לתת את הדעת לשינויים שחלו במסוגלותם של ההורים הביולוגיים לטפל בילדם; לעתים אף יזם בית המשפט הגשת חוות-דעת ותסקירים חדשים ומעודכנים כדי לעמוד על מהותם של שינוים אלה. מגמה זו מעוגנת בשיקולי מדיניות משפטית ואנושית כללית, ומסתמכת על לשונו של חוק האימוץ אשר סעיף 13(7) שבו קובע את מבחן המסוגלות העתידית ושינוי הנסיבות כחלק מן העילה להכרזת הקטין כבר-אימוץ. ההסתכלות על המצב הצפוי של ההורים בעתיד נבחנת בהתאם לפסיקה האמורה - הן כהערכה מחדש של מצב הדברים כהווייתם בעת ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ בבית המשפט המחוזי, והן במסגרת שיקול-דעתו של בית המשפט הדן בערעור לגבי סיכויי העתיד, לאור חוות הדעת והתסקירים המעודכנים שלפניו.
--- סוף עמוד 33 ---
הגישה שלפיה אין להעלים עין מהתפתחויות ומשינויים שחלו אצל ההורה או ההורים הביולוגיים מקובלת עליי. היא הוגנת ואנושית. חומרת הצעד של קריעת ילד מהוריו מולידיו מחייבת זהירות רבה, אמפתיה לכל הנוגעים בדבר, וממילא אהדה למאמצים כנים של תיקון המעוות. ..." (שם, בעמ' 79).
41. עתה פונים אנו לחלקה השני של השאלה שעל הפרק – מה השפעה תהיה לראיות אודות מצבו של ההורה על פסק דינה של ערכאת הערעור. עמדת העותר, כאמור, היא כי לנתונים אלה לא תיתכן השפעה על שאלת בחינתה של עילת האימוץ, וכל תוחלתם תצטמצם לשאלת טובתו של הקטין. עמדה זו אני מתקשה לקבל כאמור, למצער ככל שהיא נוגעת לעילת האימוץ הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ.
42. כמובהר לעיל, עילות האימוץ הקונקרטיות הקבועות בסעיף 13(א)(4)-(6) של הזנחת הקטין (הפקרתו, אובדן קשר עמו, או החזקתו מחוץ לבית הורהו) לתקופה של ששה חודשים – תחומות בזמן, ואינן צופות כאמור פני עתיד. אם עתר היועץ המשפטי לממשלה להכריז על קטין כבר-אימוץ כלפי הורהו על יסוד אחת מעילות אלה, ונמצא כי עילה כאמור קיימת – אין ככלל תוחלת בהצגת ראיות חדשות אודות שינוי גישתו של ההורה הביולוגי. זאת, כפי שהסביר השופט חשין בעניין דנ"א 7015/94, שצוטט לעיל: "אין באותה חרטה כדי לשלול את קיומה של העילה" (אשר לנטייה בפסיקה להידרש אפילו לשינויים בהורה, כאשר עילת האימוץ הייתה אחת מאותן "עילות פרטיקולריות" עיינו: מימון, בעמ' 305).
43. עילת האימוץ הקבועה בסעיף 13(א)(7) שונה היא מבחינה זו, כמובהר בראשית הדיון כאן. אותה עילה קובעת, כזכור, כי ההורה איננו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו, או מצבו, וכי: "אין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". המדובר כאמור בעילה הצופה פני עתיד, ומחייבת את בית המשפט להידרש למערך הנתונים העדכני אודות ההורה וילדו, ולהערכות המומחים אשר לצפוי בעתיד. כמובהר לעיל, אם קיימות ראיות