נקודת המוצא של השופטת דורנר היא שהיעדר מסוגלותו של ההורה בעבר הסבה לילדו נזק בלתי הפיך, כך שכל שינוי במסוגלותו של ההורה ממילא לא
--- סוף עמוד 38 ---
תשנה עוד ואין לפיכך צורך לבודקה. נקודת המוצא שלי שונה מעט: ייתכן שהנזק שנגרם הוא אכן כזה שכל שינוי במסוגלותו של ההורה יהיה בבחינת "מעט מדי, מאוחר מדי", אך ייתכן – וזו שאלה שיש לבררה – שהנזק איננו בלתי הפיך, והשינוי במצבו של ההורה הוא משמעותי, ובא טרם שהוחמץ המועד. מקובלת עליי, כמובן, העמדה שאם הנזק שהסב ההורה בטיפולו הכושל בילדו הוא אכן כזה, שכל שינוי במצבו לא יוכל לסייע עוד בתיקונו – הרי שאין מקום להורות על ביטול ההכרזה על הילד כבר-אימוץ. זאת, בין אם נלך על פי גישת הנשיא שמגר, ונקבע כי חרף חשיבות הקיום של עילת האימוץ, ייתכן שאינטרסים כבדי משקל הקשורים בקטין מצדיקים את אי-ביטול ההכרזה, ובין אם נלך כגישת השופט חשין, ונקבע כי חלוף הזמן והשינויים במצבו של הקטין הם כאלה, שההורה הביולוגי יימצא נעדר כל מסוגלות לדאוג עוד לילדו כראוי, בשים לב להתפתחויות, יהיה השינוי בהורה אשר יהיה. אולם לסברתי – על-פי ההשקפות כולן – אין כל מניעה לברר האם בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ושל הגורמים המעורבים, השינוי שאירע בהורה הוא משמעותי דיו, ומנגד – נזקו של הקטין מהחזרתו להורהו הביולוגי איננו משמעותי דיו, באופן שניתן לקבוע כי עילת היעדר המסוגלות איננה מתקיימת עוד.
49. גישה זו, לפיה בית המשפט שלערעור רשאי לבדוק את מצבו העדכני של ההורה הביולוגי, ולבחון האם עילת היעדר המסוגלות איננה מתקיימת עוד, באופן שיצדיק את ביטול ההכרזה של הקטין כבר-אימוץ, ננקטה לא רק בעניין דנ"א 7015/94 הנ"ל. כך לדוגמה, נהג בית משפט זה, רק לאחרונה, בעניין רע"א 1841/08 (השופט א' רובינשטיין, בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו-י' דנציגר), שם נאות בית המשפט לבחון על יסוד חוות דעת מומחה עדכנית, האם ניתן עדיין לומר כי מתקיימת עילת האימוץ שבסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, כפי שקבעה הערכאה הדיונית – והשיב על כך בשלילה, תוך ביטול הכרזתו של הקטין כבר-אימוץ באותו מקרה.
50. סיכום תשובתי לשאלה העומדת לפתחו של ההרכב המורחב בדיון הנוסף, היא איפוא זו:
(א) עמדתי מתייחסת למצב בו התמקד פסק הדין, מושא הדיון הנוסף, שבגדרו הערכאה הדיונית קובעת כי מתקיימת עילת אימוץ כאמור בסעיף
--- סוף עמוד 39 ---
13(א)(7) לחוק האימוץ, הקטין מוכרז כבר-אימוץ כלפי הורהו הביולוגי, וההורה משיג בפני ערכאת הערעור על אותה הכרזה, על כל נדבכיה, תוך שהוא טוען כי חל שינוי בהתנהגותו, או במצבו, באופן שכיום אין הוא נעדר מסוגלות לדאוג לילדו כראוי.