--- סוף עמוד 55 ---
בטרם סיימתי להעלות על הכתב את עמדתי באה בפניי חוות דעתו המפורטת והיסודית של חברי, השופט ח' מלצר. כפי שיובהר להלן, עיקר המחלוקת ביני לבין חברי השופט מלצר אינו מתמקד בשאלת עצם האפשרות להביא ראיות חדשות בשלב הערעור בהליכי אימוץ, אלא באופן בחינתן של ראיות אלה ובמסקנות המתחייבות מהן. יוער כבר בשלב זה כי חולקת אני על פסק דינו של חברי השופט נ' הנדל, שכתב את פסק הדין העיקרי בהליך נשוא הדיון הנוסף. זאת, בעיקר בשאלת מהותה של עילת האימוץ בעומדה אל מול טובת הילד והלגיטימיות של בחינת שני רכיבים אלה ושל היחס ביניהם בעת הערכת המסוגלות ההורית בערכאת הערעור. בשאלה זו של היחס בין עילת האימוץ של העדר מסוגלות הורית, הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ) לבין השיקול של טובת הילד, הפער בין עמדתי לבין עמדתו של חברי השופט מלצר מצומצם יותר, כיוון שעיון בחוות דעתו של השופט מלצר מלמד כי אף הוא מייחס חשיבות בלתי מבוטלת לבחינת טובת הילד בשלב הערעור. עם זאת, חלוקים אנו באשר למסקנות המתחייבות בנסיבות העניין שלפנינו. בהתחשב בכך שהעובדות הרלוונטיות לענייננו פורטו בפסק דינו של השופט מלצר, אתייחס להלן לרקע העובדתי הרלוונטי ולהשתלשלות ההליכים עד כה בקצרה בלבד.
רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים
1. בתה של המשיבה (להלן: הקטינה) נולדה בחודש פברואר 2004. במשך כחצי שנה לאחר הלידה גודלה הקטינה על ידי הוריה, אולם מאז ועד עתה התנהלו חייה של הקטינה במוסדות רווחה שונים – מעון חסוי של השירות למען הילד, קהילת "אילנות", הוסטל ובית הילדים בו היא שוהה כיום. במהלך שנות חייה הקצרות ליוותה הקטינה את אמה בעליות ובמורדות שחוותה האחרונה בניסיונותיה להיגמל משימוש בסמים, אולם היא עצמה טרם זכתה למסגרת משפחתית של ממש; כמו גם ליציבות ולביטחון שהיא זכאית להם כילדה; יציבות וביטחון שהם חיוניים להתפתחותה הנפשית והרגשית התקינה, ולהבטחת עתידה. החל מחודש פברואר 2009, לאחר שהמשיבה הורחקה סופית מקהילת "אילנות", שוהה הקטינה בבית ילדים של השירות למען הילד. על רקע זה חודש ההליך המשפטי להכרזה על הקטינה כבת אימוץ, שהחל
--- סוף עמוד 56 ---
כבר בשנת 2005. שתי הערכאות הראשונות שדנו בעניין, בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (השופטת ע' מילר בפסק דין מיום 2.3.2010 ) ובית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים י' שטופמן, ת' שפירא וש' שוחט בפסק דין מיום 9.8.2010), קבעו כי יש להכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפי אמה, המשיבה. קביעה זו נעשתה על יסוד עילת העדר המסוגלות הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ (שאלת ההכרזה על הקטינה כבת אימוץ כלפיה אביה הביולוגי, שניתק עמה כל קשר, כלל אינה שנויה במחלוקת). בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נתקבלה בפסק הדין של בית משפט זה שניתן ביום 22.2.2011 מפי השופט נ' הנדל ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ח' מלצר. פסק דין זה הוא שעומד בבסיס העתירה לדיון נוסף שלפנינו.