4. במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט זה, וכדי לבחון את מצבה העדכני של המשיבה, הזמין בית המשפט חוות דעת מעודכנת ממכון שלם בדבר מסוגלותה ההורית של המשיבה כלפי הקטינה. חוות דעת זו, שהתבססה על בדיקת המשיבה והקטינה ביחד ולחוד וכן על ראיון עם ההורים המאמצים המיועדים ובדיקת האינטראקציה בינם לבין הקטינה, הוגשה ביום 19.12.2010. בחוות דעת אחרונה זו צוין כי מסוגלותה ההורית של המשיבה היא חלקית וכי ייתכן שהיא ניתנת לשיפור מסוים בעזרת טיפול והדרכה הורית. כך נקבע בחוות הדעת ביחס למשיבה: "מבנה אישיות גבולי המאופיין בחוסר יציבות. מבנה אישיותי כדוגמת זה מקשה על ניבוי יציבות התנהגותית ותפקודית ומנבא אימפולסיביות, נטייה להרס עצמי וקשיים רגשיים. איפיוניה האישותיים כפי שעולים מן האבחון והן מניסיון העבר מצביעים על סיכון לא מבוטל לחזרה לשימוש בסמים".
--- סוף עמוד 58 ---
חוות הדעת הצביעה גם על הצעדים המשמעותיים שעשתה המשיבה, על כך שהיא החלה לקיים אורח חיים נורמטיבי ועצמאי ועל הסיכוי הקיים לשיפור תפקודה ההורי. בחוות הדעת אף צוין כי טובת הקטינה היא כי תתאפשר נוכחות של המשיבה ברמה כזו או אחרת בחייה, וכי העדפתה של הקטינה היא להיות עם המשיבה; אם כי צוין בחוות הדעת כי בהבעת הרצון לשוב לאמה, מתארת הקטינה דמות אם אידאלית שאינה קיימת במציאות. לענייננו חשוב להדגיש כי בסיכום נאמר בחוות הדעת כי: "קריסה תפקודית של האם בכל שלב תהיה הרסנית ולא ברת תיקון מבחינתה של הקטינה". עמדה זו מבוססת על ניסיון העבר והתלאות הקשות שעברה הקטינה באותן שנות ניסיון בהן היה מאמץ לאפשר לה לגדול אצל אמה. המסקנה הסופית בחוות הדעת הייתה כי החזרתה של הקטינה לרשות המשיבה "איננה מספקת את מקדם הביטחון הנחוץ כל כך". לפיכך, הומלץ בחוות הדעת על המשך הליך האימוץ עם המשפחה עמה החלה הקטינה ליצור קשר, תוך הרחבת מספר המפגשים של הקטינה והמשיבה מפעמיים לארבע פעמים בשנה. יצוין, כי לאחר קבלת חוות הדעת הודיעו שני הצדדים לבית המשפט כי הם מקבלים את ההמלצה שבחוות הדעת.
5. על אף האמור בחוות הדעת של מכון שלם נקבע בפסק הדין כי אין מתקיימת במקרה שלפנינו עילת האימוץ הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, ולפיכך נדחו מסקנות המכון. בפסק דינו ציין בית המשפט כי בחינתה של עילת האימוץ של העדר מסוגלות הורית היא לעולם קונקרטית, וזאת הן כלפי ההורה והן כלפי הילד. בכל הנוגע למקרה דנן קבע השופט הנדל כי אין בסיס לקבוע שאין למשיבה מסוגלות הורית כלפי הקטינה. השופט הנדל הכיר אמנם באפשרות שמעידה נוספת של המשיבה תשליך גם על הקטינה, אולם הוא הוסיף כי המבחן שקבוע בסעיף 13(א)(7) אינו של "סיכוי" לקיום סיכון מסוים אלא המבחן הוא במובן מסוים הפוך ומבוסס על העדר סיכוי לשינוי התנהגות ההורה בעתיד הנראה לעין, על אף עזרה מרשויות הסעד. כן העיר השופט הנדל כי נוכחותו של גורם מרשויות הסעד בחיי המשיבה והקטינה עשויה לתרום ליציבות הקשר ולסייע למשיבה לשמור על קו השיקום של השנתיים האחרונות. בהקשר זה ציין השופט הנדל כי אין מדובר בבדיקת העתיד הנראה לעין אלא בתהליך שכבר יצא לדרך, נמשך תקופה שאינה קצרה ותוצאותיו נראות בשטח; לפיכך, לשיטתו, עברה הקרוב של המשיבה מלמד על הסיכוי לעתיד. הוא אף הוסיף וקבע כי להתנהגות המשיבה לאחר מתן פסקי הדין של בית