יחד עם זאת, קשה לחלוק על כך שבכל הנוגע להליכי אימוץ - ובמיוחד כאשר השאלה העומדת על הפרק היא שאלת המסוגלות ההורית של ההורים הביולוגיים – נוהגת ערכאת הערעור, בית המשפט המחוזי ובית משפט זה, לא
--- סוף עמוד 62 ---
אחת לקבל ראיות חדשות הנוגעות לעניין. נכונות זו לקבל ראיות חדשות בשלב הערעור (המעוגנת פורמאלית בהוראת סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה) באה מתוך הבנת הדינמיות הרבה של התשתית העובדתית הרלוונטית בענייני אימוץ ומתוך ההכרה בצורך לקבל הכרעות שיפוטיות קשות אלה על בסיס מלוא המידע הרלוונטי. בהקשר זה כבר ציינתי בעבר כי: "בנושאים כל-כך רגישים לצדדים המעורבים - ההורים הביולוגיים, ובמיוחד לקטין המיועד לאימוץ - איננו מקפידים בהכרח על סדרי הדין והכללים הפרוצדוראליים" (ראו דנ"א 6113/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ([פורסם בנבו], 12.10.2009)). נוכח גישה זו, תשובתי לשאלה שהוצבה לדיון נוסף היא כי בשלב הערעור ניתן להתחשב בשינויים שחלו במצב ההורה הביולוגי של קטין שהוכרז כבר-אימוץ, אך גם במצב הקטין, ובענייננו, במצבה של הקטינה.
10. מבין עילות האימוץ הקבועות בסעיף 13 לחוק האימוץ, עילת האימוץ שביחס אליה נסבה המחלוקת בפרשה שלפנינו - עילת חוסר המסוגלות - היא, בדרך כלל, העילה העיקרית המעוררת את שאלת האפשרות להביא ראיות חדשות בנוגע לשינויים שחלו במצב ההורה הביולוגי. עילה זו קבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. זו לשון הוראת החוק:
"הכרזת ילד כבר-
אימוץ
13. (א) באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה: ...
(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג
לילדו כראוי בשל התנהגותו או
מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או
מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין
על אף עזרה כלכלית וטיפולית
סבירה כמקובל ברשויות הסעד
לשיקומו".
--- סוף עמוד 63 ---
הוראה זו מבטאת את יכולתו של ההורה לדאוג לצרכיו הפיזיים, הרגשיים והחינוכיים של ילדו הקטין. היא מבטאת את תפיסת המחוקק לפיה ניתן וראוי להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם הוריו הביולוגיים אינם מסוגלים בהווה, ואינם צפויים להיות מסוגלים בעתיד הנראה לעין, לדאוג כראוי לצרכיו, והכל על רקע תפיסה ערכית בסיסית המשווה לנגד עיניה את טובת הילד. הסיבה לכך ששאלת הרלוונטיות של שינויים במצב ההורה הביולוגי מתעוררת בעיקר בכל הנוגע לעילת חוסר המסוגלות נעוצה בכך שעילה זו היא במידה רבה עילה הצופה פני עתיד, בעוד שעילות אחרות הקבועות בסעיף 13 לחוק האימוץ (כגון הפקרת הילד או הימנעות מקיום חובות ההורה כלפיו למשך שישה חודשים רצופים) מתגבשות על בסיס התנהגות ההורה בעבר. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא ברק שהתייחס לפרקי הזמן הרלוונטיים בהם יש לבחון את מסוגלות ההורה בזו הלשון: