"סעיף 13(7) לחוק האימוץ מתמקד בשני מישורי זמן: ההווה והעתיד. ראשית, שומה על בית המשפט לבחון האם ההורה אינו מסוגל לעת הזו לדאוג כראוי לקטין. שנית, עליו לבחון האם קיים סיכוי לשינוי עתידי במסוגלות ההורה. רק בהתקיים שני אלה מתמלאות דרישות הסעיף. אכן, השאלה אינה רק אם בעבר ההורים לא היו מסוגלים לדאוג כראוי לילדם. השאלה היא גם מה צפון בחיק העתיד. כמובן, ניסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה אלא גם על העתיד. עם זאת, יתכן וקיימות ראיות שיש בהן להצביע על שינוי, באופן שחרף חוסר היכולת בעבר, קיים סיכוי ליכולת בעתיד" (ראו עניין פלונית, פסקה 16 לפסק הדין של הנשיא ברק).
לדברים אלה יש להוסיף, כפי שציין השופט הנדל בפסק הדין נשוא העתירה, כי בחינת השינוי העתידי האפשרי במסוגלותו ההורית של ההורה הביולוגי אינה מתייחסת לתקופה שגבולותיה פתוחים או פרוצים, אלא לעתיד הנראה לעין. בחינת המסוגלות לפי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ נעשית מתוך הנחה כי ההורה הביולוגי יקבל לצורך שיקומו "עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד". עם זאת, חשוב לתת את הדעת לכך כי בית משפט זה כבר ציין כי לנתון זה יש לייחס משמעות רק כשבעבר לא נעזר ההורה, בכלל או במידה הראויה והמקובלת, ברשויות הסעד (ראו ע"א 3554/91 פלונית נ' היועץ
--- סוף עמוד 64 ---
המשפטי לממשלה ([פורסם בנבו], 9.10.1991), פסקה 6 לפסק הדין). כן ניתן להתחשב בעזרה ותמיכה אפשריות מצד גורמים אחרים, כגון בני משפחתו של ההורה הביולוגי, "ובלבד שהמדובר בעזרה ובתמיכה שיש בהן כדי להיטיב את רמת מסוגלותו של ההורה עצמו" (ראו ע"א 3554/91 הנ"ל, פסקה 6 לפסק הדין). עוד חשוב לציין כי מסוגלות ההורה לפי סעיף 13(א)(7) אינה נבחנת ביחס לכל ילד שהוא, אלא כלפי הילד הספציפי נשוא ההליך על נסיבותיו וצרכיו הייחודיים (ראו עניין פלונית, פסקה 17 לפסק דינו של הנשיא ברק).
11. בבוא בית המשפט בשלב הערעור לבחון את קיומה של עילת האימוץ הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ הוא נדרש לבדוק בראש ובראשונה האם נפלה טעות בהכרעת הערכאה השיפוטית שתחתיו. בביצוע בחינה זו ממלא בית המשפט (בין אם מדובר בבית המשפט המחוזי ובין אם מדובר בבית המשפט העליון) את תפקידו השיפוטי כערכאת ערעור. בד בבד עם ביצוע תפקידו זה ייתכן שיידרש בית המשפט של הערעור להתחשב גם בשינויים עובדתיים רלוונטיים שחלו במצבו של ההורה הביולוגי לאחר שילדו הוכרז כבר-אימוץ, אשר יש בהם כדי להשפיע על מסוגלותו ההורית. בהקשר זה נשוב ונזכיר כי על פי פסיקתו של בית משפט זה בעבר, שלב הדיון המשפטי בשאלה האם להכריז על קטין מסוים כבר-אימוץ נחלק, כאמור, לשני שלבי משנה. שלב המשנה הראשון הוא השלב בו נבחן קיומה של אחת מעילות האימוץ הקבועות בסעיף 13(א) לחוק האימוץ. בשלב זה טובת הילד אינה עילת אימוץ עצמאית, אולם עילות האימוץ השונות מבטאות את חשיבותה ו"היא הטעם המונח ביסוד כל העילות כולן" (ראו בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 151 (2005)). שלב המשנה השני הוא השלב בו מופעל שיקול הדעת השיפוטי באשר לטובת הילד. הפעלת שיקול דעת זה מתחייבת מהוראת סעיף 1(ב) לחוק אימוץ ילדים הקובע כי: "צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתנו אם נוכח בית המשפט שהם לטובת המאומץ" (ראו עניין פלונית, פסקה 15 לפסק דינו של הנשיא ברק).