לעומת גישת הנשיא שמגר והשופטת דורנר הייתה גישתו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין באשר להבאת ראיות בדבר שינוי במסוגלותו ההורית של
--- סוף עמוד 69 ---
ההורה הביולוגי מקלה יותר, תוך שימת דגש על אופיו המיוחד של הליך האימוץ. את עמדתו בסוגיה זו ביטא השופט חשין בזו הלשון:
"לגופם של דברים אומר - על דרך העיקרון - כי נפלא ממני כיצד ניתן להתנגד בענייני אימוץ להגשתן של ראיות נוספות הבאות להעיד על אירועים שאירעו לאחר מתן פסק-דינו של בית-משפט קמא, או על מצבו של הקטן עובר לשמיעת הערעור. ערעורי אימוץ הם, ככלל, ערעורים על הכרזתו של ילד בר-אימוץ, והערעור מוגש קודם הוצאתו של צו אימוץ. פירוש הדברים הוא, שצו אימוץ אמור להינתן אם יינתן - רק לאחר הכרעת הדין בערעור, ובהתאם לאותה הכרעה. על יסוד הנחה שאפשר חל שינוי - לכאן או לכאן - במצבו של הילד מאז ניתן פסק הדין בבית-משפט קמא ועד לדיון בערעור, כיצד נוכל להתעלם משינוי זה שעה שנבוא להכריע בגורלו? והרי צו האימוץ אמור לנתק ילד מהוריו לעולמים? נראה לי אפוא, כי ענייני אימוץ נדמים הם - כל עוד תלויים הם ועומדים בבית-משפט - לאותם נושאים שבהם ניתן לפנות לבית-משפט מעת לעת לשינוי החלטה אך בשל שינוי נסיבות (נושאים שיש בהם liberty to apply), כמוהם כסכסוכים בנושאי החזקת ילדים, מזונות וכיוצא באלה. תביעה לתשלום חוב, תביעה בגין מעשה נזיקין, תביעה שעניינה עשיית עושר ולא במשפט, תביעות אלו וכמותן תביעות אחרות במשפט הפרטי, כל אלו צופות הן פני עבר וממילא יתפוס בהן עקרון סופיות הדיונים והמעשה השפוט. שלא כמותן הן תביעות להחזקת ילד, לתשלום מזונות ותביעות אחרות כיוצא בהן, שצופות הן פני עתיד. אירועים שלאחר פסק הדין עשויה שתהיה להם משמעות קונסטיטוטיבית (לעתיד) על הכרעת הדין שנעשתה, וממילא ראוי כי ניתן לבעלי הדין להוכיח לבית המשפט אותם אירועים. תביעה בנושא של אימוץ, למצער כל עוד תלויה היא ועומדת לפני בית-משפט - בין בערכאה ראשונה בין בערכאה של ערעור - אף היא צופה פני עתיד, וממילא ראויים שיחולו עליה כללים החלים על הליכים הצופים פני עתיד" (ראו דיון נוסף פלונית, עמ' 121-120).
--- סוף עמוד 70 ---
ישנן, אפוא, מספר גישות אפשריות באשר לסוגיית השיקולים הראויים בשלב הערעור. לגישת השופטת דורנר, בה מצדדת באת-כוח העותר, כל השיקולים, הראיות והנסיבות המאוחרות נבחנות במסגרת השלב השני של ההכרזה כבר-אימוץ, השלב בו יש לשקול את טובת הילד, בלא לפרוץ את המסגרת שקבעה הערכאה הדיונית באשר לקיומה או היעדרה של עילת אימוץ. לגישת הנשיא שמגר והשופט חשין, הראיות והנסיבות המאוחרות עשויות להשפיע גם על שאלת קיומה של עילת אימוץ ואינן מוגבלות לשלב בחינת טובת הילד. כשלעצמי נוטה אני לעמדת השופט חשין, ואף לעמדתו העקרונית של הנשיא שמגר המתיישבת עמה. ממהותם של הליכי האימוץ מתחייבת הגישה כי אין להתעלם מראיות רלוונטיות נוספות בנוגע לאירועים שהתרחשו לאחר מתן פסק דינה של הערכאה הדיונית ושיש בהם כדי ללמד על קיומה (או העדר קיומה) של עילת אימוץ ועל טובת הילד, כפי שהיא מוערכת נכון למועד הדיון בערכאת הערעור.