לדעתו הרף הגבוה שהציב המחוקק בעילה זו נשען על שלושה אדנים: רצונה של המדינה שלא להתערב בקשר הטבעי שבין ההורה הביולוגי לבין ילדו; הזכות להורות ככזו, וטובת הילד. בהקשר זה הודגש כי עילת האימוץ, שמשמעותה ניתוק הקשר בין ההורה לילדו – לא תיבדק על פי מבחן
--- סוף עמוד 13 ---
בלעדי של טובת הילד (בניגוד להליך משמורת בין שני הורים). מאידך גיסא, עילת אימוץ תקום, אפילו אם ההורה נמצא בזירה ומעוניין להמשיך בתפקידו – אם הוא נעדר מסוגלות לעתיד הנראה לעין, חרף קבלת סיוע מרשויות הסעד. כאן, נימוק טובת הילד גובר על רצונו הסובייקטיבי של ההורה.
אשר לתנאי "העתיד הנראה לעין", הנזכר בסעיף 13(א)(7), נקבע בפסק הדין כי אורך התקופה עשוי להשתנות ממקרה למקרה ואולם בכל מצב אין עסקינן בפרק זמן שגבולותיו פתוחים או פרוצים, וכי ביטוי זה נועד להבחין בין העתיד הקרוב לבין העתיד הרחוק. בהקשר לתנאי בדבר "עזרה כלכלית וטיפולית סבירה", נאמר בפסק הדין כי יש לבחון את המסוגלות ההורית מבעד לעדשת ההורה ה"מסתייע" ולא ההורה ה"עצמאי".
13. בפסק הדין הוצגו השינויים החיוביים שחלו בחייה של המשיבה במרוצת השנים, ובמיוחד לאחרונה, וצוין שמחוות הדעת השונות עולה כי המשיבה נקייה עתה מסמים (מזה כשנתיים), היא שבה לחיק משפחתה ונהנית כעת מתמיכת הקהילה. זאת ועוד, היא עובדת עכשיו באופן קבוע כסייעת לגננת, שוכרת דירה לבדה, מנהלת חשבון בנק ומפגינה כוחות ועצמאות בקבלת החלטות לגבי חייה. לפיכך בשים לב ללשון סעיף 13(א)(7) ולאדנים המבססים אותו, שנסקרו בהרחבה בפסק הדין, נקבע כי לא מתקיימת עוד במקרה שלפנינו עילת אימוץ, שכן לא ניתן לומר כי למשיבה אין מסוגלות הורית במידה כזו המחייבת הוצאת הילדה מחזקתה. השופט הנדל הדגיש בפסק דינו עוד כי המומחים ובאת-כוח היועץ המשפטי לממשלה שמו דגש על הסיכון שנשקף לקטינה, אם זו תוחזר למשמורתה של המשיבה וזו תמעד שוב. ואולם, המבחן שקובע סעיף 13(א)(7) הינו הפוך, וקובע כי ניתן להכריז על ילד כבר-אימוץ רק כאשר אין סיכוי לשינוי התנהגות ההורה, בעתיד הנראה לעין, על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד.
המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, הצטרף לפסק דינו של השופט הנדל, תוך שהוא מדגיש בדבריו התמציתיים אך הממצים את שיקולי טובת הילד. וכך הוא אמר:
--- סוף עמוד 14 ---
"... סבור אני כי לא נתקיימו התנאים המתוארים בחוק להכרזה על הקטינה כבת אימוץ. חרף עברה הקשה של האם מצאו המומחים – שבדקו אותה, בחנו את הילדה הקטינה ובחנו את האינטראקציה בין השתיים – כי אין מקום להצביע על היעדר גורף של מסוגלות הורית מצד האם, וכי ניתן להניח כי מסוגלות זו ניתנת לשיפור בסיוע מתאים של גורמי הרווחה. אשר לילדה, היא מעדיפה להיות עם אמה, אך בה בעת היא מגלה יכולת מרשימה להתמודד עם מצב חוסר הוודאות בו היא מצויה מזה זמן. "ניתן רק לנחש" – כך מציינת הפסיכולוגית הקלינית – "מה עובר בעולמה הרגשי... כאשר היא נפרדת מאימה מבלי לדעת האם ומתי תראה אותה שוב ואם תמשיך להיות אימה". "ניכר כי המפגש עם האם משמעותי [עבורה], הילדה שמחה לראות את אמה וביטאה בבהירות את געגועיה". קשר הדם ושלטונו של הטבע אומרים את דברם. ואמנם, בהיעדר חשש לפגיעה בילד, הרי הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים. סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ מבקש, בין יתר השיקולים הרלבנטיים, ליתן ביטוי גם לאלה בהכפיפו את פוטנציאל המסוגלות ההורית להשפעתו של הסיוע מטעם גורמי הרווחה; גם מסוגלות הורית שאינה עצמאית משמיטה את הקרקע מתחת להחלטה על הוצאת הילד מידי אמו או אביו, וגם מסוגלות הורית שאינה קיימת היום אך צפויה להתקיים בעתיד הנראה לעין משמיטה את הקרקע מתחת להחלטה להוציא את הילד מזרועות אימו. כפי שקבע חברי השופט נ' הנדל, הרף הגבוה שמציב המחוקק להכרזה על ילד או ילדה כבני אימוץ – אינו מתיר לנו, במקרה זה, לקבוע כי הוכחה קיומה של עילת אימוץ".