אכן, בניסיון לניבוי העתיד ובהערכה הצופה פני עתיד קיים תמיד יסוד מובנה של חוסר ודאות, וגם ביחס להליך האימוץ עלולים להתעורר סיכונים מסיכונים שונים. אולם, בסופו של דבר, עלינו לבחון את הסיכוי של המשיבה למלא אחר צרכיה המורכבים של הקטינה אל מול הסיכון שהיא מציבה בפניה. בהקשר זה חשוב לציין כי מחוות הדעת האמורה של מכון שלם ומדבריו של ד"ר שרי בדיון שנערך בפנינו עולה כי הצורך המרכזי של הקטינה במצבה כיום הוא בביטחון וביציבות, שספק רב אם יש בידי המשיבה להעניק לה. צורך זה הוא חיוני במיוחד נוכח הטלטלות הרבות וחוסר היציבות שאפיינו את חייה של הקטינה עד כה. חשוב לזכור בהקשר זה כי נוכח גילה של הקטינה והקושי במציאת הורים המוכנים לאמץ ילדים בגיל מבוגר יחסית, ההזדמנות העומדת בפניה כיום לאימוץ היא, לדעת המומחים, ככל הנראה, ההזדמנות האחרונה העומדת לה לזכות (לפחות מעתה והלאה) בילדות "נורמלית" ולגדול בבית תומך, יציב ובטוח.
20. כאמור בפסקה 15 לעיל, עמדתי היא כי אין ניתן להפריד בשלב הערעור בין בחינת מסוגלותה ההורית של המשיבה לבין בחינת טובת הקטינה. נוכח הסיכון המשמעותי שמציבה ההורות של המשיבה ליציבותה הנפשית והרגשית של הקטינה, ובמיוחד נוכח עמדת המומחים באשר לאי-ההפיכות של הנזק שעלול להיגרם לקטינה בשלב זה של חייה היה והמשיבה תחזור להשתמש בסמים, איני סבורה כי המשיבה מסוגלת לדאוג לקטינה "כראוי", כנדרש בהתאם להוראת סעיף 13(א))(7) לחוק האימוץ. כמו כן, על-פי חוות דעת
--- סוף עמוד 78 ---
המומחים, ההנחה כי הסיכוי שמצבה של המשיבה ומסוגלותה ההורית ישתפרו בעתיד הנראה לעין באופן ובמידה העולה על הסיכון שהיא מעמידה בפני הקטינה, אין לה תשתית מוצקה. בהקשר זה שומה עלינו ללמוד מלקחי העבר ומההיסטוריה של היחסים בין המשיבה לבין הקטינה, שבה כבר היו פרקי זמן בהם נראה היה כי מצבה של המשיבה משתפר; אך בסופו של דבר חזרה המשיבה להשתמש בסמים. הכרזתה של הקטינה כבת-אימוץ היא בוודאי קשה למשיבה, המייחלת לממש את זכותה להורות; אולם, בנסיבות העניין, ונוכח השיקולים של טובת הקטינה והסיכון הנפשי והרגשי הכרוך בהחזרתה לידי המשיבה, איני רואה מנוס ממניעת תוצאה זו. חשוב להדגיש עוד, כי כעולה מחוות הדעת של מכון שלם באפשרות שהמשיבה תקבל את התמיכה והטיפול הנחוצים לה, אין כדי להסיר את הסיכון שהיא מציבה בפני הקטינה. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו הבאים של ד"ר שרי בחוות הדעת מיום 19.12.2010: