--- סוף עמוד 81 ---
סיכום
22. מהטעמים שהובאו לעיל איני סבורה כי ניתן להפריד הפרדה של ממש בין שאלת המסוגלות ההורית לבין טובתו וצרכיו של הקטין. מקובל עליי, כמובן, כי תנאי הכרחי להליך האימוץ הוא קיומה של עילת אימוץ, וכי העדר מסוגלות היא העילה הנדונה במקרה שלפנינו. עם זאת, את שאלת המסוגלות ההורית יש לבחון בהקשר של הנסיבות על רקע רמת המסוגלות והניסיונות הטיפוליים בעבר, ואל מול צרכיו של הילד הקונקרטי. איזון זה בין המסוגלות ההורית לבין צרכי הילד עשוי להשתנות על רקע הנתונים בדבר מצבו העדכני של הקטין ובהתחשב בחלוף הזמן. במקרה שלפנינו עריכת האיזון המתחייב בין רמת המסוגלות ההורית של המשיבה לבין טובת הקטינה מובילה בעיניי למסקנה כי למשיבה אין את המסוגלות הנדרשת לטיפול בקטינה, ואף לא תהיה לה מסוגלות מעין זו בעתיד הנראה לעין. אכן, את העתיד אין להעריך ללא בחינת העבר. בענייננו העבר משתרע על פני למעלה משש שנים, שבהן ננקטו על ידי רשויות הרווחה צעדים כדי לגשר על הפער בין צרכי הקטינה לבין מסוגלותה ויכולותיה ההוריות המוגבלות של המשיבה. למרבה הצער, וכעולה מחוות הדעת של מכון שלם, ניסיונות אלה לא נשאו פרי במידה הנדרשת כיום, על אף השיפור שחל במצבה של המשיבה ובמסוגלותה ההורית. כאמור בפסקה 16 לעיל, חוות דעת זו אינה מחייבת אותנו, אולם יש לתת לה משקל ראוי. לפיכך, ונוכח גילה של הקטינה, איני רואה מהו הביסוס לקביעתו של השופט מלצר (בפסקה 58 לחוות דעתו) בדבר האפשרות לחזור למסלול האימוץ היה והקטינה תישאר בידי המשיבה וזו לא תעמוד בניסיון.
עוד אוסיף כי להשקפתי, אין לראות את הרף להעדר המסוגלות ההורית כפי שהוא נבחן בתחילת הדרך – בטרם השקיעו רשויות הרווחה מאמץ בסיוע להורה הביולוגי – באותו אופן בו נבחן הרף המתחייב לאחר שהושקע מאמץ כאמור. זאת במיוחד כשמדובר במאמץ ממושך שנעשה מתוך ניסיון לסייע להורה הביולוגי לשפר את מסוגלותו, וכשמנגד ניצבים קטין או קטינה שנפגעו באותן שנים ויכולת העמידה שלהם מול ההורה חסר המסוגלות המספקת נשחקה. במצב דברים זה משתנה מרכז הכובד ומתחייב מתן יתר משקל לטובת הקטין בעת בחינת המסוגלות ההורית.
--- סוף עמוד 82 ---
במקרה שלפנינו, המסקנה המוסכמת אליה הגיעו כל המומחים מטעם מכון שלם היא כי טובת הקטינה היא בהמשך הליך האימוץ וכי מסוגלותה ההורית של המשיבה היא מסוגלות חלקית בלבד על המשמעות המשפטית שיש לייחס לביטוי זה בנסיבות המקרה דנן עמדתי בפסקה 18 לעיל. אכן, המחוקק, בקובעו את עילת העדר המסוגלות על רקע טובת הילד לא כיוון לבחינת תנאיו החומריים של ההורה ואף לא קבע כי רק ההורה האידיאלי הוא בעל מסוגלות הורית מספקת. אולם, לא אלה הנסיבות שלפנינו. ההיסטוריה הטרגית של המשיבה ומבנה אישיותה הגבולי מחד גיסא וטובת הקטינה וצרכיה מאידך גיסא מלמדים על מידת המסוגלות ההורית המוגבלת של המשיבה. בנסיבות אלה המסקנה המתחייבת לדעתי היא כי המשיבה אינה עומדת ברף הקבוע בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, משום שהיא אינה מסוגלת לדאוג לקטינה "כראוי" ואף אין סיכוי שמצבה ישתנה בעתיד הנראה לעין, גם אם תקבל עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל על ידי רשויות הסעד.