--- סוף עמוד 90 ---
בית המשפט אינו "חותמת גומי" לעמדתו של המומחה המקצועי, אלא זו משמשת עבורו כלי עזר חיוני וחשוב, אשר יזכה למשקל נכבד, אך לא מכריע, בקבלת ההחלטה (ראו למשל: בע"מ 27/07 פלוני נ' פלונית בפסקה 15 ([פורסם בנבו], 1.5.06); בע"מ 10060/07 פלונית נ' פלוני בפסקה 33 [פורסם בנבו] (2.10.08)).
חוות דעת עדכניות מטעמם של אותם מומחים מקצועיים הן בבחינת הכרח לצורך הכרעה בעניינים אלה. זאת, משום טבעם הדינמי של החיים והעובדה שההליכים המשפטיים עצמם אורכים זמן. לפיכך יש ותידרשנה חוות דעת נוספות, בכדי לצייר בפני הערכאה הדיונית, או בפני ערכאת הערעור, תמונת מצב מדויקת ומעודכנת ככל הניתן בסמוך למועד ההכרעה. עוד אטעים כי בעת בחינתה של טובת הילד יש ליתן משקל ניכר, משמעותי ביותר, להנחה, שיש לה אחיזה בניסיון החיים, כי ככלל מקומו של קטין עם הוריו-מולידיו, אליהם קשור הוא בקשר הדם שלא ניתן לנתקו, ואשר ביכולתם ליתן לו תחושת שייכות שהיא חיונית לרגש הביטחון הקיומי ולהתפתחותו כאדם. כמובן, מכאן אין ללמוד כי קשר הדם הוא חזות הכל, אך בוודאי שעוצמתי הוא עד מאוד. האימוץ הוא אמצעי חלופי שיש להחילו אך מקום שההורות הטבעית אינה יכולה להתממש, כאשר ההורה הטבעי אינו מסוגל לממשה.
עניין נוסף שראוי להדגשה בנקודה זו עניינו ברצונה של הקטינה. בעניין אחר ציינתי בעבר כי "שמיעת רצונו של הקטין, שעיגון לה מצוי גם בסעיף 12 לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, מבטאת את ראייתו כאדם אוטונומי, כמושא עצמאי לזכויות, בעל רצונות עצמאיים. שמיעתו מקיימת בו את המימרה "רצונו של אדם - כבודו", היא מבטאת את כבודו כאדם" בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית בפסקה 18 ([פורסם בנבו], 1.5.06)). מקום שמדובר בקטין שגילו ובשלותו הרגשית והמנטלית מאפשרים זאת, ומקום שהקטין חפץ בכך, יש לאפשר לו להשמיע את דברו, להביע את רצונו, תוך שיובהר לו כי רצונו אינו מכריע את הכף, אך בהחלט יילקח בחשבון. בענייננו לא נשמעה הקטינה, הגם שמכל מפגש ומכל חוות דעת זועק רצונה לשוב לחיק אימה, והדברים מפורטים בחוות דעתו של המשנה לנשיאה. לטעמי, ככלל מדובר בגיל בו באפשרותו של קטין להביע דעה ורצון, ובפרט כאשר הגורמים המקצועיים התרשמו מיכולותיה האישיות המרשימות של הקטינה. ראוי היה לעשות כן גם בענייננו, אך מכל מקום דומה כי מהחומר שבפנינו עולה בבירור רצונה של הקטינה.
--- סוף עמוד 91 ---
השיקול השני עניינו בהורה הביולוגי וזכותו לגדל את ילדו, פרי בטנה של האם, יוצא חלציו של האב. זכות זו שאין מרכזית ממנה למימוש זכותו החוקתית של כל אדם לחיי משפחה היא זכות טבעית, היא "קול הדם" (ע"א 50/55 הרשקוביץ נ' גרינברגר, פ"ד ט(2) 791, 799 (1955)) שאין מי שיכול לאטום אוזניו לו. אכן, לצד ההנחה, שפורטה בגדרו של השיקול הראשון, כי טובת הקטין לגדול אצל הוריו הביולוגיים, ניצבת ההנחה המשלימה כי להורה הביולוגי זכות לגדל את ילדו. יחד עם זאת, ברי כי "במסגרת דיון בשיקול זה ראוי להתחשב בהתנהגות ההורה בעבר ביחס לילד שאותו הוא מבקש לקבל בחזרה לחיקו" (בש"א 370/09 הנ"ל, בפסקה 33). אכן, מעשיו של אדם מעידים עליו, וביתר שאת נכונים הדברים כאשר מדובר בהורה לילדים, שבית המשפט אמור לשמש להם כמגן. יחד עם זאת, ברי גם כי לצד מעשיו של ההורה בעבר, שומה על בית המשפט ליתן את המשקל הראוי למעשיו בהווה ולהתרשמות גורמי המקצוע באשר ליכולותיו הרלוונטיות בהווה. גם הורה שעברו קשה ומוכתם יכול לעיתים, תוך גיוס כוחות וקבלת הנחיה והדרכה מתאימות, לעמוד בכבוד בתפקידו כהורה. כמובן, אין משמעם של דברים כי העובדה שהורה לילד שהוכרז בר-אימוץ, ואשר היטיב דרכיו מצדיקה באופן אוטומטי את ביטול ההכרזה על הילד כבר-אימוץ. יחד עם זאת, אני סבורה כי בית המשפט מחויב לבחון מצבים אלה בקפידה יתרה ולא ניתן שלא ליתן את המשקל לשינויים משמעותיים שחלו במצבו של ההורה הביולוגי במרוצת הזמן, דוגמת שיקום שנראה כי צלח, כבענייננו. שיקול זה יילקח כמובן בחשבון לצד יתר השיקולים הרלוונטיים.