שיקול שלישי עניינו בהורים המיועדים לאמץ ובאינטרס שלהם. בנקודה זו הובהר כבר בפסיקה כי שיקול זה הינו רלוונטי רק אם נמסר כבר הקטין לחזקתם של ההורים המיועדים לאמץ:
"...אף בטרם ניתן צו אימוץ, ובטרם עוגנו משפטית הקשרים שבין הקטין להורים המבקשים לאמצו, לא ניתן להתעלם מקשרי אהבה, מסירות ואחריות שעשויים להירקם בזמן שהותו של הקטין בבית ההורים המיועדים. לא ניתן להתעלם
גם מציפייתם של הורים אלו להמשיך ולגדל את הילד שנמסר להם. עם זאת, יש להבחין בין דיון המצוי בשלב של טרום מתן צו אימוץ, שאז יש לתת משקל יחסי קטן יותר לציפייתם של ההורים המיועדים
--- סוף עמוד 92 ---
לאמץ, לבין דיון הנערך לאחר מתן הצו, שאז משקלה היחסי של ציפיית ההורים המאמצים עולה" (בש"א 370/09 הנ"ל, בפסקה 34).
גם בענייננו, ככל שערה אני לכאבם של ההורים המיועדים לאמץ, אשר נפגשו כבר זה תקופה עם הקטינה בהיותה בבית הילדים, וראו את חלומם למשפחה הולך וקורם עור וגידים, לא ניתן שלא להביא בחשבון את העובדה שטרם דובר באימוץ שהתממש, אלא בהתערבות שבאה עת מצב הדברים לא היה חתום וגמור.
כפי שציינתי בראשית הדברים, העמדה אליה הגיע חברי, השופט מלצר, ולה אני מסכימה, אינה אלא יישום של העקרונות האמורים, תוך שבחנו את "עוצמתה של זכות ההורות [של האם, ע.א.] במומה. וכעוצמתה זו במומה נפגיש אותה עם שאר הזכויות שבמערכת" (בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 175 (2005)). עוד אדגיש, כפי שעשו חבריי, את חשיבותם של התמיכה והסיוע המסיבי של רשויות הרווחה.
נכון לעת הזו, התמונה שהוצגה בפנינו נראית מעודדת. את העתיד לא ניתן לנבא וכל שנותר הוא רק להאמין ולקוות. התוצאה המתחייבת מאלה היא כי יוותר על כנו ביטול הכרזתה של הקטינה כבת-אימוץ והיא תשוב לחיק אמא, ולוואי שהכוחות אותם השכילה האם לגייס עד כה, יעמדו לה ולבתה, המשוועת לאמה - לבנות בית ומשפחה.
ש ו פ ט ת
השופטת מ' נאור:
1. לדעתי, כדעת הנשיאה, דין הדיון הנוסף להתקבל. נכון היה, לדעתי, להותיר על כנה את ההכרזה כי מתקיימים במשיבה תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ).
2. המחלוקת עם חברי שופטי הרוב היא בשאלת המסוגלות ההורית של המשיבה. נראה לי, לאחר עיון בניתוח המשפטי הבהיר של חברי, השופט מלצר, כי המחלוקת במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים איננה בסופו של יום בשאלות