--- סוף עמוד 100 ---
כדברי הנשיאה בפסקה 13 לחוות דעתה כאן, "טובת הילד אמנם אינה עילת אימוץ עצמאית, אך יש בה כדי להשפיע באופן משמעותי על בחינת מסוגלותו ההורית של ההורה הביולוגי...".
ז. אטעים: כשלעצמי סבורני, כי כל אחת מעילות האימוץ טבולה מינה וביה בטובת הילד, בחינת פשיטא כרצון המחוקק ובצו השכל הישר. אכן, אסכים כי עצם ההנחה כי ייטב לקטין שלא בבית הוריו הביולוגיים, דבר שיכולים אנו להעלות על דעתנו בכל יום בהתבוננותנו במשפחות "רגילות" שונות, אינה יכולה להיות בסיס לאימוץ; גם בכך לא ייפקד מקומו של השכל הישר. אך לעניות דעתי, בהישקל כל עילת אימוץ יש מקום לבחינת טובת הקטין; עליה להיות בתודעתו של כל העוסק בכך בכל רגע. ראיה לדבר היא העילה בה עסקינן, סעיף 13(7) – וזאת משכתב המחוקק את אשר כתב, באשר לסיכוי לשינוי כגורם בשיקול הדעת, כפי שתיאר חברי השופט מלצר; והרי בתיק זה עצמו התלבטותנו הקבוצתית היא בעירוב שבין טובת הקטינה לבין מצב האם, והיא היא הדילמה שבפנינו. טובת הילד "היא הטעם המונח ביסוד כל העילות כולן", כדברי הנשיא ברק בבע"מ 377/05 פלונית נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 151.
ח. כדי שלא לחזור על דברי חבריי אומר רק, כי נוסח סעיף 13(7) בשילוב עם סעיף 1 לחוק האימוץ מאפשר לטעמי את הגמישות הנחוצה לשם שיקול הדעת השיפוטי במרחב הזמן. פרשנותו של הדיבור "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי" (הדגשה הוספה – א"ר), כפי שהטעימה חברתי הנשיאה, והוא הדין לדיבור "בעתיד הנראה לעין" שאליו נדרשה חברתי השופטת נאור, מאפשרת לנוע על פני ציר הזמן ולבדוק את הנסיבות בעת ההכרעה, כל הכרעה, גם בערעור. לא אסתיר דעתי, כי הדבר מחייב גם הכרעות שיפוטיות מהירות ככל הניתן בכל הדרגות (כך גם בתיקי אמנת האג, כפי שנאמר לא אחת), כדי שהדברים לא ייגררו עד אין קץ, וטחנות הצדק לא יטחנו לאט ו"יטחנו" בסופו של דבר את הקטין. לכך חשיבות עצומה במקרה כמו שלנו, שהמדובר בו בקטינה אשר כבר הגיעה לגיל שבע ויותר, ועד מתי תשא על שכמה את משא הסבל; וההליכים כבר נמשכים מזה עת רבה, מטבע ארבע ערכאות דיוניות. ראו לעניין סעיף 13(7) גם נילי מימון, דיני אימוץ ילדים תשנ"ד-1995, 315, 326-325; ע"א 3794/96 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו(4) 276, 285-284, שם
--- סוף עמוד 101 ---
ציין המשנה לנשיא אלון לגבי גיל הקטין ש"ככל שהוא גבוה יש לנקוט הליכי אימוץ באופן מהיר יותר בטרם יהיה מאוחר מדי. לגבי קטין כזה ה'עתיד הנראה לעין' שבסעיף 13(7) הוא תקופה קצרה יותר". אכן, העילה לפי סעיף 13(א)(7) אינה תחומה בזמן, ויש להפעילה בלית ברירה. לטעמי, בנידון דידן יתכן שהתמונה היתה משתנה אילולא עסקנו בילדה בת שבע ויותר אלא בתינוקת, ששינוי אפשרי נוסף לגביה אולי אינו הרסני וקטסטרופלי כמו בענייננו שלנו, חלילה.