ט. אוסיף: האחריות המוטלת על בתי המשפט גורמת להם לעתים שלא לקבל את עמדתם של פקידי הסעד, עם כל נסיונם של הללו; נזדמן לנו מדי פעם ללכת בכיוונים שונים, הן מהם הן מן המומחים. ההכרעה כפי שנזדמן לי לומר באחת הפרשות, היא "כקריעת ים סוף, בחינת 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי', בין פטיש לסדן, בין צור לחלמיש. כך – דומה בתיקי אימוץ, אמנת האג ומשמורת, דיני נפשות רכות שלא חטאו ושעל גבם חרשו חורשים, הורים שסרחו..." (בע"מ 5024/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו], פסקה ט'). משא האחריות בה עלינו, ונישא בו לאחר שיישמעו כל הדעות ויוצגו כל העמדות.
י. חבריי המשנה לנשיאה והשופט ג'ובראן, ולפניהם בפסק הדין נשוא ההליך השופט הנדל, הזכירו בתמיכה בעמדתם את פסק דיננו ברע"א 1841/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו], וכן הוזכר בע"מ 3329/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו]. אבקש להבחין בין ענייננו לפרשת רע"א 1841/08. על פי פסק דיננו ב-22.5.08 שם, לאחר הכרעה לאימוץ סגור בשתי ערכאות בשל נטישת הקטין על-ידי הוריו מאז נולד ב-12.5.06 נוכח משבר שפקדם, נתקבלה חוות דעת מומחית שמונתה בבית משפט זה, לפיה "טובת הילד היא שיוחזר לחיק אמו לגידולו על-ידיה במשפחתו הגרעינית. נראה לי כי (לה) מסוגלות הורית לבנה ברמה של 'יכולת בדרגה סבירה' וגם הקטין רואה בה דמות מוכרת, ואהובה ומיטיבה" (פסקה י(4)). לכן, אם גם בלב כבד (פסקה י"ג(1)), החלטנו לבטל את החלטת בר האימוץ, באמרנו כי "עמוד האש ההולך לפנינו, על פי צו המחוקק וצו המצפון, היא טובת הקטין"; ראו גם פסקאות י"ג (6-4) שם, המסבירות את הצד המשפטי לעניין סעיף 13(7) ואת ההיבט היישומי בנסיבות. ההבחנה
--- סוף עמוד 102 ---
בין ענייננו לאותו נושא היא, כי היתה שם חוות דעת של מומחית – בבית משפט זה – שעיקרה הובא מעלה, אשר תמכה בגישה של אפשרות להחזרה לאם. ונשים אל לב, המדובר היה בקטין בן שנתיים ולא בקטינה בת שבע ויותר כבענייננו, על המשמעות הקשה בגיל גבוה יותר. מנגד, בבע"מ 3329/08, היה המדובר בקטין בן תשע, ובאם המתקשה להתמודד במצבי משבר, אלא שמצאה בן זוג שעמו לטענתה חיה חיים נורמטיביים, וביקשה להשיב אליה את הקטין, וחרף דעת מומחית בבית המשפט המחוזי ונוכח גילו של הקטין, סברנו ברוב דעות (המשנה לנשיאה ריבלין ואנכי, כנגד דעתו החולקת של השופט דנציגר) כי (פסקה טו(2)):