לתפיסת העותר, השלב שבו אנו מצויים בתיק זה הינו במדרגת המשנה השניה של השלב הראשון של הליך האימוץ, כמשמעותם של מונחים אלה בפסיקה. כלומר, לאחר מדרגת המשנה הראשונה, שבגדרה נקבע כי קיימת בכלל עילת אימוץ, אנו מגיעים למדרגה השנייה, שבמסגרתה לבית המשפט יש שיקול דעת האם להכריז על הקטין כבר-אימוץ. לשיטת העותר, הפעלת שיקול הדעת במדרגה זו צריכה להיעשות על פי השיקול הבלעדי של טובת הקטין.
17. העותר גורס, לגופם של דברים, כי פסק הדין עומד בסתירה לחוות הדעת של המומחים שהוגשו לבית המשפט, ולוקה בכך שהעמיד במרכז את טובת האם ולא את טובת הקטינה. בהקשר זה הודתה באת-כוח העותר כי מדובר אמנם במכלול גבולי ואולם היא הדגישה כי המומחים שעסקו בתיק זה קבעו כי הקטינה זקוקה להורות "מעל הממוצע" וכי טובתה של הקטינה תהיה בהשלמת הליך האימוץ והעברתה להורים המיועדים לאמץ, תוך צמצום תוצאות האימוץ וקביעת מפגשים עם המשיבה, כמפורט בחוות הדעת.
18. העותר חולק עוד על טענת המשיבה בדבר שינוי דרסטי שחל בה, ומדגיש כי היא סירבה למסור פרטים על מקום עבודתה. יתר על כן, גם אם אכן חל שינוי במשיבה, הרי שהעותר טוען כי מדובר בתקופה קצרה יחסית, שאיננה מצביעה בהכרח על כך שאכן בפנינו שינוי מהותי ובר-קיימא. לחילופין נטען כי אפילו התרחש אצל המשיבה שינוי דרסטי, הרי שיש להתחשב בכל הטלטלות שעברה הקטינה עד כה ובכך שהיא זקוקה להורה שלא יכזיב, שכן הידרדרות נוספת של המשיבה, שלא ניתן לשלול אותה – תהיה הרסנית ולא ניתנת לתיקון עבור הקטינה.
19. המשיבה מנגד מבקשת לאשר את פסק הדין ומחלקת את טיעוניה לגבי הסוגיה שהועמדה לדיון נוסף לשני חלקים.
אשר לחלק הראשון של השאלה, האם ניתן להתחשב בשינוי במצבו של ההורה המוליד בשלב הערעור – היא טוענת כי התשובה לכך חיובית, ואף אם
--- סוף עמוד 17 ---
הערכאה הדיונית קבעה באופן פוזיטיבי כי קטין פלוני הוא בר-אימוץ כלפי הוריו, הרי שערכאת ערעור יכולה, ואף חייבת, במקרים המתאימים ובמסגרת הסמכות שניתנה לה על ידי המחוקק, לקבל תמונה מדויקת ועדכנית, נכון למועד הדיון בערעור, בין השאר, ממקורות חיצוניים (כמו תסקירים וחוות דעת בדבר מצבם של ההורה הביולוגי ושל הילד שאימוצו מתבקש), והכל כדי לקבל החלטה מושכלת.
אשר לחלק השני של השאלה שהועמדה לדיון נוסף – המשיבה גורסת כי הנסיבות שבהן על בית המשפט להתחשב בשינויים שחלו במצבו של ההורה הביולוגי הן כאלה שבהן השינוי הוא משמעותי לטובה. לגישתה, מדיניות שיפוטית ראויה חייבת לקבוע שקשר הדם הוא הקשר המשמעותי ביותר וכי האימוץ הוא תמיד בעדיפות נמוכה יותר, וזו תיבחר רק כאשר יימצא כי להורה הביולוגי אין כל מסוגלות הורית ואין סיכוי שהתנהגותו, או מצבו, ישתנו בעתיד הנראה לעין, גם אם המדינה והרשויות יסייעו לו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי נוכח העובדה שניתוק של ילד מהוריו הביולוגיים הוא צעד נדיר, חריג וקיצוני, העלול להינקט רק מקום שבו הדאגה לגורלו של הילד איננה מותירה מוצא אחר – יש לבחון את עילת האימוץ, כמו גם את טובת הקטין "עד הרגע האחרון" של ההכרעה הסופית, שאם לא כן – הליכי הערעור ירוקנו למעשה מתוכן בתיקי אימוץ.