"נראה, איפוא, כי המומחית, כמו גם הגורמים המטפלים האחרים, מאוחדים בדעה כי המערערת מצליחה לשמור, במשך תקופות מסוימות, על תיפקוד סביר, אשר גם בו מרובות העליות והירידות, כל עוד היא נמצאת במסגרת מוגנת. אולם, בשל הליקויים הקשים באישיותה של המערערת, נראה כי איננה מסוגלת לספק הורות טובה דיה לבתה הקטינה. אכן, כיום נמצאת המערערת מזה כשנה וחצי מחוץ למסגרת טיפולית מוגנת, עובדת בעבודה מסודרת ונמצאת בטיפול במסגרת התחנה לטיפול בנפגעי סמים. יחד עם זאת, מלמד ניסיון העבר כי למרות שהמערערת מתפקדת עתה באופן סביר, אין הדבר מלמד על שיפור ביכולותיה ההוריות של המערערת. כאמור, התנהלותה של המערערת מתאפיינת בעליות ומורדות ובתקופה זו נמצאת המערערת, למרבה השמחה, בתקופה טובה ותיפקודה, כשהיא לבדה, הוא אכן סביר. אין הדבר מלמד, כלל ועיקר, על התיפקוד הצפוי של המערערת אם תקבל למשמורתה את בתה ותיחשף, שנית, לקשיים יומיומיים משמעותיים.
בנסיבות הענין, נראה כי יש לקבל את קביעת ביהמ"ש קמא לפיה נתמלאו במערערת תנאי סעיף 13(א)(7) וכי המערערת חסרת מסוגלות הורית ואין היא מסוגלת לדאוג כראוי לבתה הקטינה".
דברים אלה נכתבו באוגוסט 2010 והנתון העדכני היחיד שנתווסף מאז הוא חלוף חודשים ספורים נוספים, אשר במהלכם התמידה האם בהליכי הגמילה והשיקום. חלילה לי מלהקל בכך ראש ואין ספק כי המשיבה ראויה לכל ההערכה
--- סוף עמוד 113 ---
על התמדתה בהליך השיקום. אולם בעיני רחוקה הדרך מכאן ועד למסקנה אליה הגיע חברי השופט ח' מלצר ולפיה התחולל מאז הינתן פסקי הדין בערכאות הקודמות שינוי כה משמעותי באֵם, המאפשר לקבוע כי עילת העדר המסוגלות אינה מתקיימת עוד וכי הקביעה של הערכאה הדיונית כי "אין סיכוי שהתנהגותו או מצבו [של ההורה] ישתנו בעתיד הנראה לעין", כדרישת סעיף 13(א)(7) לחוק, הייתה קביעה שגויה עוד במועד נתינתה. לא זו בלבד שאין בפנינו נתונים עובדתיים חדשים ומשמעותיים המלמדים על היותה של הקביעה שגויה, אלא שמסקנה זו נוגדת לחלוטין את ההערכות העדכניות ואת ההמלצות המקצועיות הברורות של מכון שלם בחוות דעתו מיום 19.12.2010.
אכן, בית המשפט אינו מחויב לאמץ כל חוות דעת של מומחה מקצועי אותו מינה בבחינת "כזה ראה וקדש", אך נדרש נימוק כבד-משקל המצדיק שלא לאמצה ובמקרה דנן לא מצאתי בטעמים שמנו חבריי שופטי הרוב טעם מבורר וכבד-משקל כזה, בייחוד משההערכות העדכניות של מכון שלם תואמות לחלוטין את חוות הדעת הקודמת שכבר ניתנה בתיק זה על-ידי הפסיכולוגית הקלינית הדרה בר, עליה נסמכו בפסק דינן שתי הערכאות קמא.