--- סוף עמוד 123 ---
אולם, לא בהכרח. לכן, משנקבעה על ידי המחוקק רשימת עילות, והוחלט שלא למנות את טובת הילד ביניהן – המשמעות היא שהמשטר המחייב הוא הרשימה הכתובה. במובן מסוים, יהא זה לטובת הילד שהכלל בדבר "טובת הילד" לא ישמש עילה להכרזת ילד כבר-אימוץ באין הסכמת הורה. מצב אחר יותיר תחום רגיש זה ללא הכוונה והגדרה מספקת. ניתוק הקשר בין ההורה לבין ילדו על סמך מבחן משפטי כללי ובלתי מפורט, עלול לפגוע הן ביציבות המשפט והן ביציבות המשפחה. רשימת העילות תוחמת מסגרת שיש לפעול בתוכה. למשל, סעיף 13(א)(4) קובע כי קמה עילת אימוץ במקרה בו הורה "הפקיר את הילד או נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חודשים רצופים קשר אישי איתו". ברי כי המטרה העומדת בעילה זו היא להגן על טובת הילד. עם זאת, אין הדבר אומר שהיה והורה הפקיר את בנו ללא סיבה למשך תקופה של חמישה חודשים, ניתן יהא לטעון שעל בית המשפט להחליט אם בנסיבות אותו המקרה, הפקרה לתקופה זו מקימה עילת אימוץ. לאמור, התנאים המופיעים בספר החוקים תוחמים את מסגרת העילה. עיקרון זה נכון אף לגבי התנאים בעילה הרלוונטית לענייננו – היעדר מסוגלות הורית. למרכיביה של עילה זו אדרש בהמשך.
שלב הערעור
4. השאלה מושא הדיון הנוסף היא: האם ובאילו נסיבות ניתן להתחשב בשינוי שחל במצבו של ההורה הביולוגי בשלב הערעור, לאחר הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפיו? לטעמי, התשובה לשאלה זו מצויה במהותו של מוסד הערעור.
הוצגו למעשה שתי גישות. עולה, כי על פי הגישה הראשונה יש להעניק משקל יתר לכלל טובת הילד בשלב הערעור. בהתאם, אין מקום להפרדה ממשית בין בדיקת עילת האימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לבין בחינת טובת הילד בשלב הערעור. על פי הגישה השנייה, רק במקרה חריג יש מקום להתייחס באופן אחר לעילת היעדר המסוגלות בשלב הערעור, ולקשר שבינה לבין טובת הילד. דהיינו, כשהשינויים שאירעו ממועד הכרזתו של ילד כבר-אימוץ כה משמעותיים, עד כדי שהשבתו לידי ההורה הביולוגי עומדת בסתירה כה מובהקת לטובתו – כי אז אין להורות על השבת הילד להורה הביולוגי, אף אם מתברר כי
--- סוף עמוד 124 ---
האחרון בעל מסוגלות הורית. במחלוקת זו, דעתי נוטה יותר לגישה השנייה. אמנם, לשיטתי, המסקנה נטועה בבסיס משפטי אחר מכפי שהוצג. אולם, נדמה כי לא תהיה מחלוקת בין הגישה השנייה לבין גישתי הלכה למעשה. אבהיר דברי. תחילה תפורטנה הסיבות היוצקות את בסיס ההסכמה שבין גישתי לבין הגישה השנייה.