כאן, עמדתם הכללית של המומחים מקובלת עלי. המשיבה מגלה מסוגלות הורית, אך לא באיכות גבוהה. מסוגלות זו ניתנת לשיפור. ישנה הכרה בכך שהמשיבה "עברה כברת דרך חיובית ויציבה בחייה" (דו"ח מכון שלם מיום 19.12.2010, בעמ' 30).
האמת תאמר, חוות הדעת הציגה את המצב על מורכבותו. קטעים שונים בחוות הדעת מצביעים על כיוונים שונים. כל צד יכול לאחוז בחלק המחזק את טענתו. נדמה כי בשלב הדיון בפנינו, הבינו המומחים, יותר מאשר בשלבים קודמים, את הקושי שבמקרה וגבוליותו. כדברי ד"ר שרי בדיון שנערך בבית משפט זה במסגרת ההליך הקודם: "כל המקרה גבולי, הממצאים שלנו אינם חד משמעיים לשום כיוון" (פרוטוקול הדיון מיום 27.1.2011, עמ' 5 שורה 9). הוא אף הוסיף בדיון הנוסף: "התלבטנו רבות, היו דעות שונות, היו הדגשים שונים". לא בכדי
--- סוף עמוד 133 ---
ציינו המומחים: "הסוגיה העומדת בפנינו אינה פשוטה וניתן לומר כי כמעט ואיננה ניתנת לתשובה חד משמעית" (סיכום חוות הדעת של מכון שלם מיום 19.12.10).
הסתייגותי מחוות הדעת אינה איפוא במישור המקצועי – אלא במישור המשפטי. לאמור, מה המשמעות המשפטית של חוות דעת המומחה בתיק דנא? נקודת מחלוקת כזו, ודאי דורשת התערבות על ידי בית המשפט. דגש הושם על ידי המומחים בצורך לספק "מקדם ביטחון" לקטינה. צוין כי מעידה של האם בדמות חזרה לשימוש בסמים עלולה לפגוע ביציבות לה זקוקה הקטינה, וכתוצאה מכך לפגוע בה. החשש קיים, מבלי שהמומחים עמדו על הסתברותו. השאלה המשפטית המתעוררת היא - מה גישת הדין לתשתית העובדתית המונחת בפנינו? המפתח מצוי בהוראות עילת היעדר המסוגלות. כאמור, עילה זו אינה דורשת מסוגלות הורית מקסימלית, אלא בודקת פוטנציאל ויכולת שינוי. הגדרת המומחים לפיה האם בעלת "מסוגלות הורית חלקית" הניתנת לשיפור, אינה הצהרה של משפטן או שופט. יחד עם זאת, המומחים המנוסים בתחום הנפש ממכון שלם, מודעים היטב למסגרת בגדרה ערכו את חוות הדעת, ומהי מטרתה. ברי כי חוות הדעת הינה תוצר של עמל ומחשבה רבה. חזקה על המומחים, כי לו היו סוברים שהמשיבה נעדרת מסוגלות הורית בסיסית – היו מביעים את דעתם. כך לא נעשה. המונח "מסוגלות הורית חלקית" מלמד כי המשיבה עוברת את הרף המינימאלי. זהו הרף הנדרש על פי דין. ודוק, מסוגלות חלקית – לא מלאה, אך גם לא נעדרת קיום. לכך יש להוסיף את ההערכה כלפי מסוגלותה של המשיבה: "סביר להניח כי ניתן יהיה לשפרה" בהינתן תמיכה של רשויות הסעד (דו"ח מכון שלם מיום 19.12.2010, בעמ' 26). זאת, לנוכח המוטיבציה והרצון המצויים בה, והתנהגותה בתקופה האחרונה המשתרעת על כשנתיים. במקרה זה יישום המבחן הוא התמדה בשינוי שכבר התרחש. המחוקק הביע את דעתו כי במצב מורכב כזה, יש להעדיף מתן הזדמנות לקשר בין ההורה הביולוגי לבין הילד.