שיקול זה מתקשר למושג ההורות הפסיכולוגית, שעל משמעותה בהקשר לממד הזמן של ילד ובהקשר לבחינת החלופות השונות הקשורות בהעברתו מהורים פסיכולוגיים להורים ביולוגיים, נכתב רבות בספרות המקצועית (הפסיכולוגית) ובספרות המשפטית.
נילי מימון אומרת בספרה "דיני אימוץ ילדים" כי:
"מומחים רבים מחשיבים מאוד את ההורות הפסיכולוגית, אשר נוצרת בין ילד לבין מגדליו, שאצלם גדל תקופה ממושכת, ובמיוחד בינו לבין אנשים המתייחסים אליו כאל ילדם והוא
--- סוף עמוד 45 ---
מתייחס אליהם כאל הוריו, ויחסי אהבה, חיבה וביטחון שוררים ביניהם. יש מומחים הסוברים, כי שהות של שנים-עשר חודשים ללא הפסקה אצל הורים פסיכולוגיים יש בה כדי להוות מניעה, מבחינת טובת הילד, מלהפרידו מהם והניתוק יהיה צעד לא סביר מבחינתו, ויגרום לו נזק פסיכולוגי קבוע" (נ' מימון, דיני אימוץ ילדים, (הוצאת לשכת עורכי הדין, 1994), עמ' 98).
74. בית המשפט העליון נדרש לא אחת לסוגייה זו, בהבהירו את מקומם של הורים פסיכולוגיים בחייו של ילד רך בשנים, שעבורו הם הדמויות המשמעותיות, המזינות, המגוננות ומגינות ואליהן הוא קשור בכל נימי נפשו. הן הדמויות היציבות והקבועות וניתוקו מהן עלול, על-פי הידע מהמחקרים הפסיכולוגיים, לגרום לו נזק נפשי כבד.
אמר כב' השופט ברק (כתוארו אז):
"מחקרים מודרניים רבים מראים, כי יסוד חשוב בטובתו של קטין הוא המשכיות, התמדה וקביעות היחסים שבינו לבין הבוגרים המטפלים בו (ראה Beyond The Best Interests of the Child, (1973) P. 32 ) [הכוונה לספרם של Goldstein, Freud ו- Solnit. ס.ר.]. מקום שקטין גדל מיום לידתו אצל המבקשים לאמצו, והם מגלים אליו חיבה ואהבה ומטפלים בו בהתמדה, כי אז הקטין רואה בהם את הוריו, ואילו הוריו הטבעיים הם מבחינתו זרים.
אכן, ילד אינו מבוגר בהקטנה, אלא עולם בפני עצמו, המתפתח על-פי חוויות משלו, השונות מאלו של המבוגרים (שם, ע' 13). ניתוקו של קטין מהוריו הפסיכולוגיים והעברתו להוריו הטבעיים, גורמים לו בנסיבות אלה נזק.
...
נזק זה הוא קטן, אם תקופת השהות אצל ההורים הפסיכולוגיים היא קצרה. נזק זה הולך וגדל - עד גבול ידוע - ככל שתקופת השהות אצל ההורים הפסיכולוגיים הולכת ומתארכת. אף כאן יש לזכור, כי תחושת הזמן אצל קטין שונה מתחושת הזמן אצל מבוגר, ומה שנראה תקופה קצרה אצל מבוגר עשוי להתקבל כנצח אצל הקטין. במחקרם החדש מציינים גולדשטיין, פרויד וסולניט,