ניתן לומר, כי מצבו הבריאותי של האב המיועד לאמץ לא השפיע עד כה על מימוש הזכות להתפתחות של הקטין וסביר יהיה להניח, שאם חו"ח ילך האב המיועד לאמץ לעולמו בשנים הקרובות, הרי שההתקשרות הבטוחה של הקטין עם ההורים המיועדים לאמץ, התפתחותו הרגשית התקינה וחוסנו הנפשי יאפשרו לו, בעזרת האם המיועדת לאמץ, לעבד את האובדן.
אינני סבורה, כדעת חברי להרכב, שיש לתת למרכיב זה של בריאות האב המיועד לאמץ, משקל מכריע בהכרעה על אודות השלכת מרכיב זה על הזכות להתפתחות של הקטין.
אולי זהו המקום לומר את המובן מאליו, כי הורים המיועדים לאמץ, הורים מאמצים או הורים ביולוגים הינם ככל האדם. הם עלולים לחלות, למות בטרם התבגרות הילד או להיפרד. איננו יכולים לצפות זאת מראש, ועל כן עולם המשפט,
--- סוף עמוד 54 ---
בבואו להכריע בגורלו של ילד יעדיף בדרך כלל את הברי על פני השמא, מאחר שאין בידו כלים להתמודד בצורה הוגנת עם מורכבות חייהם של בני האדם והדרכים בהם ילכו. איננו יכולים לצפות מראש את כל האפשרויות שמציבים החיים בפנינו.
אני סבורה, כי אף אם אולי לא היה רצוי מלכתחילה לאפשר להורים המיועדים לאמץ לקבל למשמורתם תינוק בן-יומו בשל מחלתו של האב, הרי שהמציאות מלמדת, כי בפועל זכה הקטין להורות מיטיבה ושגשוגו מעיד על-כך. אין בכך כדי לומר, שאנשים חולים אינם ראויים לשמש כהורים. אך יש בכך כדי לומר, שמדיניות ראויה של השירות למען הילד צריכה להיות כזו, המקנה לתינוק המיועד לאימוץ את ההורות האופטימלית החזויה האפשרית.
85. באשר לסוג הנזק השני, הקשור במשבר הזהות של ילדי אימוצים.
למעשה סוגיה זו, העומדת במרכז שיקוליה של גב' אופנהיימר, אינה מתייחסת לשיקולים הנוגעים לקטין הספציפי, שעניינו עומד להכרעה בפנינו. מאחורי טענה זו עומדת סוגיית עצם קיומו של מוסד האימוץ בכללותו. שכן, אם נאמר שבאופן אינהרנטי באימוץ קיימים נזקים לטווח הארוך, בהתברר לילד המאומץ דבר האימוץ, כי אז יש בכך כדי להביע, למעשה, יחס ערכי שלילי כלפי מוסד האימוץ, יחס שאולי מבטא את החשש של רבים מפני פגיעה בקדושת "קשר הדם".
גב' אופנהיימר אומרת בחוות-דעתה כי:
"אין ספק שטובתו המיידית היא שלא לנתקו. אולם במקביל, יש לשקול את טובתו לטווח הארוך, דהיינו – המשמעות לגבי התפתחות וגיבוש הזהות של אדם הגדל במשפחה מאמצת, לעומת גדילה אצל הוריו הביולוגיים" (עמ' 12 לחוות-הדעת).
גב' אופנהיימר מציינת, כי הממצאים [המחקריים – ס.ר.] לגבי בעיות המתעוררות אצל ילדים מאומצים, אינם חד-משמעיים (עמ' 12 לחוות דעתה). ואכן, גם בית המשפט העליון כבר התייחס לכך, בקובעו כי: