88. דברי פרופ' לוי-שיף בסיכום מאמרה "מסירת ילד לאימוץ היא לעולם אירוע מלא כאב לילד שהסביבה נוטה לעיתים להתכחש לו. גם אם ההורים המאמצים טובים ואוהבים, אין הם יכולים להיות טובים דים כדי למנוע את התחושות הקשות כמו נטישה והשתוקקות למה שיכול היה להיות, איננו ולעולם לא יהיה" (עמ' 48), אין בהם כדי לפטור אותנו מלבדוק לגבי כל ילד המובא בפנינו, על-פי חוק האימוץ, את החלופות השונות לגביו בפריזמה של "טובתו".
אם נאמץ את גישת ב"כ ההורים הביולוגיים, כי אז יהיה מקום לבטל את עילות האימוץ שבחוק ואף את חוק האימוץ כולו, פרט למקרים בודדים של מות הורה או התעללות קשה בילד, אף כי גם במקרים כאלה לא ייעלמו השאלות הקשורות בזהות ונטישה.
לפיכך, לדעתי, גם אם אצל ילדי אימוצים מתעוררות בעיות סביב שאלת הזהות או סביב שאלת נטישתם, משקלו של הנזק העלול להיגרם לקטין שבפנינו פחוּת מהנזק הוודאי, שייגרם לו אם ינותק מהוריו הפסיכולוגיים. זאת גם בהתחשב בגילו הנוכחי של הקטין. השופט ברק (כתוארו אז) אמר "ככל שהעבר הוא קצר יותר - בשל גילו הצעיר של הקטין - והעתיד הוא רחוק יותר, המשקל, שניתן לייחס לגורמים עתידיים, הוא קטן יותר. עם זאת אין להתעלם מהם" (ע"א 577/83, לעיל, בעמ' 474).
אני סבורה, כי גב' אופנהיימר הגזימה במתן משקל להשלכות ארוכות הטווח האפשריות, שאינן קשורות דווקא לקטין שבפנינו אלא לכלל הקטינים המאומצים, שלהערכתה, במיוחד בתקופת התבגרותם, חווים משבר זהות עמוק.
הערכתה מביעה עמדה ערכית שלילית לגבי מוסד האימוץ, שאם ניתן לה משקל כה רב, עלול מוסד האימוץ, המהווה קרש הצלה לילדים רבים, להתרוקן מתוכנו. תוצאה זו איננה מתיישבת עם פסיקת בית המשפט העליון המדגיש את הצורך לשקול את האינטרס הציבורי שבעידוד מוסד האימוץ (בע"מ 6930/04, לעיל, פיסקה 31) מתוך גישה, שעל אף מגבלות מוסד זה ועל אף אותו משבר זהות צפוי, הרי שלציבור יש עניין בקיומו.
--- סוף עמוד 57 ---
89. בסיכומו של דבר, אני מעדיפה את חוות-דעתם של ד"ר וייל וד"ר סיטון על פני חוות דעתה של גב' אופנהיימר לעניין מהותי זה של הפגיעה והנזק הצפויים, בעת בחינת החלופות השונות הקשורות בזכות הקטין להתפתחות, על כל גווניה ורכיביה.
--- סוף עמוד 58 ---
הזכות לזהות
90. לזכות לזהות, שהינה זכות עצמאית של הקטין, אף שניתן לראות בה חלק מזכות ההתפתחות שלו, יש מעמד חשוב בהליכי אימוץ והיא אחת מן הזכויות המרכיבות את "טובת המאומץ".