י) כל המעורבים במשא ומתן מצד המוכרות, כולל שמיר, הכחישו, כי הם נעזרו בתובע כדי להעביר דרכו מסרים לקבוצת גינדי או כי נעזרו בו כדי להגיע להסכמות בינם לבין עצמם (כגון, טענת התובע ששמיר ביקש ממנו לשכנע את זהבית כהן להסכים לדברים מסוימים, אשר הוכחשה על ידי שניהם);
יא) התובע נמנע מלהעיד עדים מרכזיים אחרים שעדותם יכולה היתה להאיר אור על הסוגיה הנדונה (אלי לוי, עו"ד לוי אמיתי) והימנעות זו פועלת לרעתו.
79. אין במסקנה האמורה כדי להצביע על כך שהתובע לא תרם כל תרומה לקשירת העסקה.
עדותו של שמיר בדבר תרומתו של התובע, גם אם היא יוצאת דופן בהשוואה למרבית העדויות האחרות שנסקרו לעיל, היא חשובה, משום שהוא היה הנושא והנותן העיקרי של המוכרות, לכל הפחות של חברת השוק.
אולם גם מעדות זו עולה, כי תרומתו של התובע התבטאה בעיקר בהשראת "אווירה" עסקית טובה, שהקלה על מיצוי המשא ומתן, ולא יותר מכך. ניתן להניח בסבירות גבוהה, כך עולה כמעט מכל העדויות, שהעסקה היתה נגמרת כפי שנגמרה גם אילולא מעורבות כלשהי של התובע.
80. עוד ניתן לומר כי מבחינתה של קבוצת גינדי, או לפחות מבחינתה של גינדי עצמה (ללא הריבוע הכחול), התובע היווה "גורם יעיל" במובן זה שהיא נהנתה (לטענתה) מקשריו הנטענים של התובע עם הנושאים ונותנים מטעם המוכרות (אלה האחרונים מכחישים את הקשרים הנטענים) כדי לקדם את זכייתה הסופית במכרז. אין בכך כדי להפוך את התובע ל"גורם היעיל" בקשירת העסקה עצמה, גם מבחינתן של המוכרות.
81. סיכומו של דבר, התובע לא הוכיח את קיומו של התנאי הנוסף הנדרש, הן על פי פסיקת בית המשפט העליון והן על פי חוק המתווכים (סעיף 14(ד)), כדי לזכות בדמי תיווך: היותו "הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב".
--- סוף עמוד 41 ---
העדר הסכם תיווך בכתב
82. למרות שדי בהעדרו של אחד משני התנאים הנזכרים לעיל: הסכם תיווך (גם אם בעל פה) או התחייבות לתשלום דמי תיווך והיות התובע "הגורם היעיל" בקשירת העסקה, כדי לשלול את זכותו לקבלת דמי תיווך, ובוודאי שדי בהעדרם של שני התנאים הללו כדי לגרום לכך, אדון גם בהשלכות הנובעות מהעדרו של הסכם תיווך כתוב, בניגוד להוראה המפורשת שבסעיף 9(א) לחוק המתווכים, עובדה שאינה מוכחשת על ידי התובע.
83. התובע העלה נימוקים שונים כדי להצדיק העדר זה.
הנימוקים הללו, גם אם היה בהם כדי להצדיק את העדרו של הסכם תיווך בכתב, אין בהם כדי לשנות את התוצאה.